דיכאון - מבקשת עצה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני כבר כמה שנים בטיפול פסיכולוגי ותרופתי לדיכאון וכל מה שמסביב. אחרי כמעט 10 נסיונות תרופתיים, עוד לא נמצא משהו שיעזור לי.. הטיפול הפסיכולוגי הולך צעד קדימה ושלושה אחורה.. כבר אמרו לי מספיק פעמים ש"אף אחד לא חי עם דיכאון לנצח" ו"בסוף זה יעבור", אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להאמין לזה יותר.. אני מחפשת כיוונים חדשים.. למישהו יש רעיון??
ב. שלום אחרי 10 שנים בהחלט יש מקום לעצור ולחשוב מחדש כיצד להמשיך. השאלה אינה רק מה נעשה בתחום הטיפול, אלא גם איך החיים שלך מתנהלים מבחינת יחסים בינאישיים, עבודה וכו'. ההודעה שלך מספרת קצת על החלק הזה בחייך שאולי נמחק: ההודעה נקראת "בדויה" ובתוכה על מספרת על הדיכאון, כאילו זה המאפיין היחידי שלך כבן אדם. נכון שהדיכאון עלול "למחוק" חלקים רבים וחיים של האדם, אבל אם את עצמך לא נלחמת בזה אף טיפול לא יעזור. איך משנים? בשלב ראשון לשינוי נסי אולי לכתוב מחדש את ההודעה לא כדמות בדויה שאיננה קיימת. ספרי מי את. בת כמה את, מה את עושה, איך החיים שלך מתנהלים. ונכון, בנוסף לכל אלו יש גם דיכאון. אולי אז יהיה למישהו גם רעיון אין ממשיכים את השינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, יש דעה שגורסת, שאחוז מסויים מהאוכלוסיה אינו מגיב לטיפולים תרופתיים... יש שמסתייגים מזה... באופן אישי אני מקבלת את זה, כי גם אני אחרי 6-7 נסיונות תרופתיים, שבמקרה הטוב לא הועילו... לא יודעת כמה שנים את כבר בטיפול, אבל לאורך כל הדרך תמיד ניפגשת עם אותו/ה מטפל/ת או שניסית כמה? נכון, אי-אפשר לחיות עם דכאון לנצח... משהו נשבר בסוף... דכאון לא עובר מעצמו, בעיקר לא אחרי תקופה כל-כך ארוכה...
שלום בדויה, 10 ניסיונות תרופתיים זה הרבה (אני מקווה בשבילך שלא 10 שנים כפי שד"ר קפלן קרא בטעות). השאלה האם נתת לכל טיפול תרופתי הזדמנות הוגנת של כמה חודשים. פרט לכך, לא נותר לי אלא להצטרף לד"ר קפלן שדיכאון הוא אפקט (-רגש= מצב רוח) המלווה מצב חיים. כמה שנים בטיפול פסיכולוגי זה אומר שאינך בדיוק בתחילת חייך. אחת השאלות לליבון במסגרת הטיפול היא איזה רווחים מישניים את מפיקה מהדיכאון? האם הדיכאון אינו מהווה, עם כל הכאב והסבל שבדבר, "פטור" מאחריות לחייך? מה היית עושה כיום ללא דיכאון? אני משער שנוצר מצב שהתחיל אמנם כדיכאון, אך הפך להיות אורח חיים, לפחות במודע שלא מרצונך. אחת האפשרויות האלטרנטיביות היא להתיידד עם עצמך ועם הדיכאון - במקום לתת לא לגבור עלייך. אינני יכול להבטיח לך שהדיכאון ייעלם באופן ספונטאני, אך ללא ספק יש תקופות או לפחות פרקי זמן טובים יותר וטובים פחות, ואחת האיסטרטגיות היא פשוט להמתין לשלב הטוב יותר, כי כשחושבים ומרגישים כשנמצאים בתוך השלב הגרוע ביותר, המצב נראה גרוע מכול. הדבר גם משפיע על תפיסת הזמן. המתנה של כמה שעות אפילו להטבה חלקית וזמנית וויסות פעולותייך לקראת מצב זה ובהתאם לו עשויים לעזור. גם מתן הזדמנות הוגנת לטיפול התרופתי, שלא ברור אם אכן נתת לו הזדמנות כזו (מה שמובן לחלוטין עקב תופעות הלוואי) עשויה לעזור. לעיתים באופן פרדוקסאלי השלה עם המצב הקשה במקום הכרזת מלחמה עליו היא האפשרות הסבירה ביותר לצאת ממנו. ראי תשובתי ל"אלומוני" מהימים האחרונים. הרבה הצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין
קודם כל תודה על התגובות. אני בת 21. פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי אני מרגישה ככה, הדעה הרווחת אומרת שזה כבר בערך 10 שנים, אם לא יותר. הגעתי לטיפול לפני בערך שנתיים אחרי "נסיונות אובדניים". אני לא ממש יכולה לתאר אספקטים אחרים בחיים שלי פשוט כי הדיכאון משתלט על הכל. התחלתי ללמוד השנה, מה שנחנשב להישג, אבל אני לא רואה איך אני יכולה להמשיך עם זה. בטיפול הפסיכולוגי אני עם אותה מטפלת כל הזמן. כל תרופה ניסיתי כמה חודשים. היו פעמים שהן השפיעו אבל לא ליותר מחודש-חודשיים. יש לי עוד מה להגיד, אבל אני לא רוצה שזה ישמע כאילו אני "מתעקשת להשאר בדיכאון". אני לא יכולה להשלים עם המצב כמו שאני. אני לא בטוחה שאני יכולה עוד להלחם. נכון, יש תקופות יותר טובות ופחות טובות. בעקרון, מה שאני עושה זה לחכות שזה יעבור, או יהיה יותר קל, אבל זה לא מספיק. איזה ערך יש לחיים שהם לפעמים נסבלים? דיכאון אצלי הוא דרך חיים, יכול להיות שאני כן מרוויחה מזה משהו, אבל אני לא חושבת שזה הוגן לקבוע שבגלל זה אני עוד ככה. אני יכולה להבטיח שאני לא נהנית מזה. בכל מקרה, תודה על התגובות.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
