לפסיכולוג- פסיוכתרפיסט לחץ של בני החייל

שלום בני חייל טרי, נמצא בתחילת קורס (לא קרבי) .ברצוני לציין כי הוא בן יחיד, ומגלה שביעות רצון בשרותו הצבאי, עד כה. איננו מתלונן, ומצוי במצב רוח טוב. אני מרגישה כי הקורס ממלא אותו מבחינת שכל, עניין וחברה, ומעולם לא שמעתי ממנו מילה רעה.(עדיין) הוא מגיע לסוף שבוע, וחוזר לבסיסו ביום ראשון בשעה מוקדמת. השבת היה בבית, (יש לו חברה מספר שנים, וביניהם הכל נראה טוב...), היתה זו שבת עמוסה , ולטענתו לא היתה זו "שבת סטאלבט". אתמול בערב המאוחר, כשסידר את התיק הגדול שלו, היה לחוץ מאוד, כל הזמן הציץ על השעון וסינן "אוף ףףף אין זמן לכלום".... מצב רוחו השתנה מקצה אל קצה, הרגיש לחוץ בצורה היסטרית, ונראה אומלל. נשכב על המיטה בחדרו, נראה חלש ונבול מאוד, טען שאין לו אויר, וביקש שאפתח חלון..... הסיטואציה היתה מדאיגה, ניסיתי לשמור על קור רוחי, הרגעתי אותו, שתה מיים, . טענתו היתה, שהוא מתרוצץ מידי, שהוא לא נח, שהוא שונא לאחר, שאין לו זמן לכלום, הוא חזר והדגיש ש"אין לו זמן". הלך לישון במצב רוח רע, ישן 5 שעות וקם בבוקר במצב רוח רע,הקפצתי אותו לבסיס, נפרד ממני לשלום, כמעט לא חייך. אני מודאגת כי זו פעם ראשונה שבני נמצא במצב כזה. אינני יודעת למה לקשור את שרשרת התופעות של לחץ-חוסר אויר- איבוד עשתונות-מצב רוח רע. אני מעלה השערה כי ייתכן והוא נמצא בקורס במצב של תחרות, וברצונו להצטיין, אך אין לי חיזוקים להשערה זו. הצעתי לו הבוקר לגשת לרופא בבסיס ,בני אמר שחושב שאין צורך, כי יש לו "משהו חשוב" השבוע .(מדובר בניווטים.....) ולשאלותי: <<הייתכן כי הוא לחוץ מהמשהו החשוב הזה? <<האם הוא באמת זקוק למנוחה פיזית כשהוא מגיע לשבת? (וזה עומד בסתירה עם רצונו של חייל המגיע לחופש "להספיק המון דברים" ....). <<האם עלי לנסות לדווח למפקד שלו על הלחץ הנפשי?(מדברים על חשיבות מעורבותם של הורים).ואם אדווח, אני נכנסת לדילמה- איך יגיב בני כשיידע שהאמא התקשרה לצבא?? <<האם עלי לחכות לחופשת השבת הבאה, ולראות אם זה ריטואל? ומאידך- כשיחזור, ובאמת יעשה לעצמו "שבת סטאלבט", והכל יהיה בסדר, האם אפשר יהיה לשכוח מכל העניין? ברצוני לציין כי בני ואני ביחסים מצויינים, אני זוכה לשיתוף ממנו, ומניחה שאם היה קורה משהו בחייו הצבאיים , היה מספר לי. אני בדילמה, דואגת לו, ואודה להדרכה.

שנהבוש, בוקר טוב, לא קל להיות אמא לחייל. אני מבין מאד את החששות שלך. זה מאד מתסכל לראות ילד כאשר קשה לו או לחוץ לו ולהתמודד עם אי התערבות. אבל לפי דעתי, הילד התבגר, הלחץ והביאוס מכל מיני דברים כמו: "אין זמן לשום דבר" , זה חלק מהחיים. אז אם זאת רק פעם ראשונה, הייתי במקומך מחכה בסבלנות ליציאה הבאה שלו, עומד אתו בקשר טלפוני , (אם זה אפשרי), ובשום פנים ואופן לא מתקשר עם מפקדו . אני חושש שזה מאד מאד מרגיז את החייל לדעת שהאמא הדואגת מתקשרת למפקד מאחורי הגב לודא שהוא יוצא עם סוודר. הבנת אותי ?? זה נורא קשה אבל, הורה טוב גם יודע (מתוך אותה אהבה ודאגה) לעמוד מהצד ולא להתערב. תסמכי עליו קצת יותר, הוא יתגבר ויתבגר. בהערכה רבה, בידידות כנה, עם המון איחולים של הצלחה לבנך בצבא, ושיחזור הביתה בשלום, ביי

היי שלומי תודה. אכן זה היה ביאוס של הבן. הרגשתי שהוא בלחץ, וחוץ מלנסות להרגיע לא יכולתי לעזור. אני נוטה שלא להתקשר לצבא, וכמובן שבני ואני בקשר סלולרי כמעט מידי ערב, רק ש...לי...-כאמא- התגנב איזה חשש, מהול ברגישות, שמשהו לא בסדר, ושזו איזו התחלה. אני מחכה לתגובתם של ד"ר קפלן+ד"ר רובינשטיין. ושוב תודה ש נ ה ב נ.ב- ככה זה כשיש בן יחיד, (ואני לא היסטרית..) אתה לא "עובר סטאז'" מילד לילד, ולומד, אתה פשוט מתמודד ומנחש איך הכי טוב לנהוג, מתוך אינטואיציה......קפיש???

שלום שנהב, לפחות בחלק הראשון של פנייתך את מבטאת דאגנות שלך למצבו של בנך, עוד בטרם קרה האירוע שקרה. את מתארת בסה"כ השתלבות במסגרת הצבאית ושביעות-רצון ממנה, אך מרבה להשתמש במילה "עדיין" כאילו את מצפה לצרות. שורות אלו מעלות את המחשבה שמא זה המסר שבנך מקבל ממך. בהחלט אין להסיק מסקנות מוקדמות מדיי מאירוע חד-פעמי. מה שאת מתארת הוא התקף חרדה שייתכן שיחזור על עצמו וייתכן שלא. איננו יודעים. מה שברור הוא שאם תשדרי לבנך את דאגנותך לגביו ויש ביניכם קשר קרוב כפי שאת מדווחת, הדבר עלול לפעול כנבואה המגשימה את עצמה. פנייה לרשויות הצבא ללא ידיעתו של בנך היא דבר מאוד לא מומלץ, בלשון המעטה, וזו אופציה שיש לשמור אותה רק למקרים יוצאי-דופן שבנך רחוק מאוד מאוד מהם. הדבר יתפרש בצדק ע"י בנך כהמעטה ביכולתו ואף כמעילה באמון. לכל היותר, אם המצב חוזר על עצמו ובנך אינו משתף אותך במצבו, תוכלי להציע לו לפנות בעצמו לטיפול פסיכולוגי. אך זה עדיין מוקדם מדיי, הרבה יותר מוקדם. אכן מעורבות של הורים בחיי ילדיהם בכלל ובניהם החיילים בפרט היא נושא שמרבים לדבר עליו, אך יש להפריד בין מעורבות ודאגנות-יתר. יש לי הרגשה שבמקרה שלך פחות מעורבות ואיפשור מרחב מחיה לבנך יכול להיות לטובת שניכם מבחינות רבות. אין פירושו של דבר אדישות. המסר שאת שם בשבילו אם הוא יזדקק לך צריך להיות ברור ונדמה לי שהוא ברור מאוד במקרה שלך. מסר לא פחות חשוב צריך להיות שאת סומכת עליו כאדם עצמאי שיכול לדאוג לעצמו בכוחות עצמו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה לך. אני אכן בשבילו, אך אינני חושבת שאני משדרת לו לחץ ודאגנות יתר. אופי שרותו הצבאי, מרגיע, ואני בהחלט ישנה טוב בלילה. אינני מתכוונת לפנות מאחורי גבו של בני, למפקדו בצבא, העלתי זאת באחת האפשרויות, שכן אני עצמי, לא הייתי שקטה מהחרדה שלו, שפרצה רק בגלל שהיתה לו תחושה "שאין לו זמן. לכלום" ,... כעצתך, אשתדל שלא לשדר דאגנות.אגב- מרחב המחיה של בני בבית הוא ענק מכל הבחינות. בני עצמאי מגיל קטן, והוא מזמן מבוגר ואינו "נתלה על הסינר". תודה על דבריך.אשתדל להתייחס לאירוע כאל חד- פעמי מסוגו, ולהמשיך לשדר לו כי אני סומכת עליו. אני באמת סומכת עליו. בברכה ש נ ה ב

שנהב שלום, כאמא לחייל משוחרר אשמח ליעץ לך מנסיוני. הבן שלי סיפר לי שבצבא אף פעם אין זמן, בפרט כשנמצאים בקורס. הלחץ גדול ויש לוח זמנים עמוס ולחוץ וצריך להספיק לבצע מטלות רבות. שישבת הסתיים "מהר מידי"עבור בנך והוא התבאס ביודעו ש מחר מתחיל שבוע עמוס ולחוץ. "הילד" שלי אמר שהצבא הוא לא כיף גדול וסביר להניח שבנך לא יהנה מכל תקופת השירות שלו, אבל הוא יתבגר וילמד לקחת אחריות על חייו. אני זוכרת הרבה לילות שהתהפכתי במיטתי מדאגה, רדופת סיוטים, בפרט בזמן שירותו בלבנון. תני לו את האפשרות לבחור מה לעשות בחופשותיו, ואני יודעת שתהיי לצידו בכל מקרה שיזדקק לך. יתכן והיה לו התקף חרדה חד פעמי. המשך שירות נעים לך ולבנך. אין צורך שתתקשרי למפקדיו, הוא "יהרוג" אותך על זה...... מצבו לא דורש את התערבותך המידית.