להרה - האמנם חיים בלי חיים?

הרה יקירתי... את מספרת כאן על תהליך שהתעלמת ממנו ולא הבחנת בו...קצת סותר הייתי אומרת. האם אפשר להתעלם במכוון ממשהו שאת לא רואה? בחרת אולי להתעלם ממנו...ולתת לעצמך תירוץ של אי הבחנה מחשבים לא "חושבים" - הם עובדים על קלט ופלט. מה שאתה מכניס זה מה שיוצא, טעות אחת קטנה והכל יוצא הפוך. כמו מתמטיקה. אבל אם החיים שלנו היו מתמטיקה היינו רובוטים. מינון של כדורים? כדורים הם קריאה נואשת לעזרה, לא אמצעי להתאבד. לפעמים נסגרת עלינו דלת, ענקית כמו דלת של מקלט - חסינה מפלדה. אי אפשר לנשום, מחנק. לא רואים פנימה או החוצה. ואם לא רואים? זה אומר שאין שם כלום? שומעים הדים עמומים של קריאות לעזרה. אם שומעים בזמן אפשר להציל..אפשר לנסות לפתוח - בעזרתו של מי שבפנים - את הדלת הכבדה הזו. יש כבר נזקים והם הולכים וגדלים ככל שהזמן עובר והדלת נשארת נעולה. זה מירוץ נגד הזמן. הרה מתוקה, כאשר אבא שלך שכב שם בבית, וכמעט החזיר את נשמתו לבורא כמו שתיארת...את לא היית חסרת רגישות. להיפך, היית רגישה מדי. חוסר הרגישות שהפגנת כביכול (!!!) נבע ממנגנון הגנה שיש לנפש העדינה שלך שמונע ממך לאבד את השפיות באותו רגע. ואני לא אכביר במילים - אבל זה קרה לי לא פעם. כשבאה ההכרה ,כש"יורד האסימון" - באה התפרצות הרגשות. את צודקת ולא צודקת בקשר ל"מוות רגשי". אני לא שוללת מוות רגשי בכלל. אבל לדעתי לא הגעת עדיין לשלב כזה. אם היית מגיעה לשלב כזה לא היית מגיבה, לא לאנשים ולא כלפי המצב שבו את נמצאת כרגע. ההודעות שאת שולחת כאן הם בגדר צעקות "הצילו" אחרונות ועמומות. אל תתני להן לגווע ב - 3>

הצבתי שתי אפשרויות, כשרק אחת מהן נכונה... או שהתעלמתי או שלא הבחנתי... ביחד זה לא עובד... אני לא יודעת מי מהן נכונה... אני חושבת שבהתחלה לא הבחנתי בדברים שקורים, כי זה היה עמוק מכדי שאני אוכל לראות... אח"כ, כשכבר נהיה ברור וגלוי שמשהו לא בסדר ניסיתי להתעלם... אח"כ זה נעשה מאוחר מדי. כדורים... צריך לדעת מה מתאים ומה לא... באופן הגיוני אני לא אפרט כאן עם מה אפשר להתאבד ועם מה לא... את יכולה להיות סמוכה ובטוחה, שיש כדורים שלא יכולים להיות קריאה לעזרה... ונכון, יש כאלה שכן... חוששתני, שההכרה לגבי המצב של אבא שלי חדרה היטב... בכל זאת עברו מאז 9 חודשים, ואני מודעת לכל הבדיקות שהוא עובר ויצטרך לעבור... את יודעת, קראתי את מה שכתבת על ה"נפש העדינה שלי"... וחייכתי - לא בגללך, אלא כי ניסיתי לדמיין את הנפש שלי כעדינה... זה כמו לדמיין פיל בחנות חרסינה... או את אריאל שרון רוכב על אופניים... זה לא התסדר לי בכלל. את התאור של המחנק אני מכירה ממקום אחר... אסטמה... באותו רגע ל "אין אוויר" שום "הצילו" לא עוזר, אלא אם המשאף נמצא בהישג יד... וזה נעשה "משחק" - כמה זמן אפשר למשוך, עד ששואפים את הונטולין? רק בשבוע שעבר מישהי התמוטטה ומתה בגלל אסטמה... וזה לא מרתיע אותי... הרה.

היי הרה. אני כל כך מבינה אותך ואת ההרגשה של "אין אוויר" גם אני סובלת מאסתמה, וגם אני כמוך שיחקתי ושאלתי את עצמי כמה אני יכולה למשוך.....שיחקתי עם זה 4 פעמים יותר מידיי!!!! 4 פעמים שבהם הייתי צריכה לעבור החייאה... והיום אני לא אותו אדם כמו "ליפני" נידפקו לי כמה תאים המוח....לא כדי לך להמשיך במשחק המסוכן הזה.... ותאמיני לי הרה שבשעת צרה כולם ינטשו אותך....ואת תישארי לבדך...אז למה לדפוק גם את הגוף??? אני מאוד מקווה שלא תחזרי על ""המשחק"" הזה שוב.. שבת שלום וכל טוב.. כוכבית