להרה - הרהורים משלי...

הרה יקירתי כשאת מתמודדת עם המחשבות שלך ומגיעה למסקנה שקיומך חסר משמעות אצל אחרים - זה נובע מחוסר ביטחון עצמי אם את חושבת שחוסר התמודדות עם המחשבות יביא לחוסר קיום בעיני עצמך - את חיה בהכחשה כשאת כאן בפורום, את בשביל כולם ולמען כולם. וכן, יש לך הרבה משמעות כאן לחבר'ה אז מה? בחיים האמיתיים זה לא ככה? ממה את מפחדת? מלחפש פנימה ולמצוא מי את באמת? מלהתמודד עם המציאות כפי שהיא? ממחשבות אי אפשר לברוח...רק כמו שאומרים - "דרך הקבר". ולדעתי גם את יודעת שזה רק אמצעי נואש לבריחה. נכון - מהבריחה הזו לא תהיה חזרה, אבל אני לא חושבת שזה מה שאת מחפשת כל אדם ביסודו מחפש את האושר, מחפש שיהיה לו טוב ואת בן אדם חכם ואני בטוחה שבתוך תוכך את יודעת שזו לא הדרך... יכול להיות שבצדק את טוענת שפסיכולוג/ית בלבל/ה לך את הענינים שם בפנים מלכתחילה, אבל מכאן יש שתי דרכים: א. להגיד "אני מסכנה כי עשו לי/גרמו לי/קלקלו לי..." ולהמשיך לתהות בחושך איפה הקיר לדפוק עליו את הראש. ב. לקום מההריסות כמו אותו עוף חול מדהים ולחפש את האור בקצה המנהרה וזה לא קל, וייתכן שזה לא יבוא לבד, ויכול מאד להיות שבדרך הזאת יהיו ייסורים נוראים. ואני יודעת שזה מאד פלצני להטיף. אבל אני לא פסיכולוגית או מתיימרת להיות כזו אלא רק אחת שחוותה דברים. וגם אצלי יש דברים מאד לא ברורים...נו אז מה? אבל יש לי אמונה שמה שאני צריכה יתגלה בפניי בדיוק בזמן המתאים. ותמיד אבל תמיד...וזה מנסיון של 21 שנים...בדיוק כשהגעתי לתחתית - כאילו "הוקפצתי" למעלה...לא תמיד לשמיים אבל תמיד תמיד מספיק בשביל לשרוד... כי יאוש זה משהו שאנחנו עושים לעצמנו...אם אנחנו עדיין כאן - זה סימן שככה אמור להיות.

המחשבות שלי... כמו רכבת שדים, רק כזו ששוכחת לעצור כדי להחליף נוסעים... העלית פה את סוגיית הביצה והתרנגולת - מה קדם למה? האם העובדה שבמשך 9 שנים אני מטופלת ע"י פסיכולוגים ופסיכיאטרים מעידה על הכחשה, או שמה ההכחשה "נולדה" בעקבות כל השנים הללו, שבהן שום דבר בעצם לא השתנה... היו שינויים, אבל כאלה שנבעו מהגיל - אם בגיל ההתבגרות הייתי מאוד סוערת ועם בעיות התנהגות, הרי שהיום, בגיל 23, אני מתנהגת "כמו שצריך"... זה לא אומר שמשהו בפנימיות השתנה... אולי רק התהפך יותר נגד עצמי מאשר כלפי הסביבה... כי מה כבר הסביבה אשמה? מה את מגדירה כחיים אמיתיים? היום-יום לעומת הפורום? לא, כתבתי כבר שאני לא מפחדת לגלות את האמת, כי כבר נעשה... מה עוד יש לי לגלות... אני יודעת שאני ריקה לחלוטין. אני יודעת שאני לא מחפשת שום קירבה אנושית... כמה שיותר לבד, יותר טוב. את כל הדברים הקשים (?) אני יודעת... אז מה אני מחפשת? כנראה את השקט. את היכולת להעביר יום אחד, רק יום אחד, בלי מחשבות עקומות; לקבל את עצמי כמו שאני - מבפנים ומבחוץ; לדעת שפסיכו' אחד/אחת לא שווה את כל זה. פשוט לחיות יום אחד באמת... כי אני לא. אם מזה אני פוחדת? לא. אני לא יכולה לפחד ממשהו שאני לא מכירה, אבל נשמע כל-כך נחמד... אני לא יכולה לפחד בכלל... אין לי שום ערך לשימור עצמי, ולכן אני לא פוחדת... לא רציתי לברוח מהמחשבות... נתתי להן מספיק מרחב, אבל זה לא הספיק... זה אף-פעם לא מספיק... אבל יש גבול גם ליכולת ההכלה שלהן, וכשהוא נפרץ הכל מתפזר. אני מתפזרת. גם שאלת האושר נחשבת לפילוסופית בחלקה... כי מהו האושר? האם ניתן למדוד אושר? יש לי רגעים פחות נוראיים... כמה דקות של משחק עם הכלבה שלי, לדוגמא (היא מתעייפת מהר...) גורמות לי לצחוק, אבל זה לא האושר (בהא הידיעה). זה נחמד כשלעצמו, אבל לא מספק סיבה לחיות. אני יודעת שיש אנשים במצב הרבה יותר גרוע, ובכל זאת הם לא מאבדים תקווה... אולי כי יש להם במה לתלות אותה... אני לא אגיד "קילקלו" לי, כי רק אני מקלקלת לעצמי! כי כנראה רק את זה אני יודעת לעשות... לעוף החול היו כנפיים, לא? לא רק שהוא צומח מההריסות, הוא גם מצליח לעוף מעליהן... יתרון שיש לו... כתבת משפט, קצת לפני הסוף: "...אבל תמיד מספיק בשביל לשרוד..." אני לא רוצה לשרוד יותר... את כל שארית האנרגיה שלי אני מנצלת בשביל לשרוד... אבל לשרוד בשביל לחיות בשביל לשרוד זה מעגל שאין לו סוף... כבר לא יודעת מה זה לחיות בשביל לחיות.

הרה את יכולה להיות מטופלת אצל 1000 פסיכולוגים במשך כל החיים אבל לא לגלות על עצמך שום דבר...ישנם דברים שאם אדם לא מתמודד איתם בעצמו, אין לו שום סיכוי שמישהו אחר (במקרה זה פסיכולוג) יגלה אותם עבורו. הפסיכולוג לא יוכל לעזור לך בנתינת פיתרון, כי גם אצל הפסיכולוג את מונחית ומכוונת...ביד מקצועית אמנם...למצוא את התשובה בתוך עצמך - מה שיוביל למסקנה הבלתי נמנעת שהאושר קיים אך ורק בתוכך בעצם...את עצמך (הרה או מי שלא תהי) יקום שלם. יש סדר ביקום? מי אמר? כולם מתנהגים "כמו שצריך"? מה זה ה"צריך"? לדעתי אין "צריך" יש "יכול". יש נורמה כדי לצאת מהנורמה. מי קובע בכלל? למה אדם שחושב קצת אחרת מוגדר כ"לא נורמלי"? אולי הם הנורמלים ואנחנו לא? בחיים היומיומיים - יש מישהו שצריך אותך? שאומר לך יום יום כמה את חשובה? כמה את נאהבת? בפורום אנשים צריכים את הרה...אוהבים את התמיכה...מי נותן לך תמיכה? - לא בפורום - במציאות. גם אם תנסי להימלט מהמחשבות הן ירדפו אותך....ונכון שזה נשמע מייאש אבל זו האמת אז במקום להלחם בהן, תקבלי אותן, תתידידי איתן. השקט בא אחרי סופה אדירה...השקט נקנה בזכות ולא בחסד אין שקט מוחלט בלי לעבור כמה משברים בדרך..מי שאומר שכן - בפה מלא אני קוראת לו שקרן! זה שקט מעוות ולא מוערך. שקט שלפני סערה גדולה. אז את מחפשת את עצמך...נו אז מה? מי לא? גם אני...וזה קשה מאד. תכתבי על דפי יומן כל מה שאת שופכת כאן בפורום...שלא יעברו עמודים והערות של אנשים והצעות לעזרה...נטו מחשבות! שיהיה לך לאן לחזור... היקום הוא ענק והמרחב אינסופי. אז תני למחשבות לרוץ...בלי ביקורת... ותתחילי לעשות מעשה עוד היום תראי מה קורה לך, קודם היית הרה התומכת. אח"כ התחלת לזרוק הערות פה ושם...אח"כ התחלת להיקטע...ועכשיו הפיצוץ קרוב. תתפסי את עצמך לפני שתגיעי לקרקעית. האושר שלך נמדד אך ורק על פי בן אדם אחד - את! מה שעושה אותך מאושרת זה האושר. מה שאת חושבת - זה את. הסטנדרטים שלך - זה הנורמה. ולשרוד? זו רק ההתחלה. לא רצים לפני שלומדים ללכת

ליבי, את כותבת מקסים !! את רוצה להגיד לי שאת רק בת עשרים ואחת ????????? את נשמעת הרבה הרבה יותר בוגרת וחכמה. (לא שעשרים ואחת זה לא בוגרת, אבל אנחנו הזקנים מסתכלים על גיל כזה כסופר צעיר !) המשיכי לעודד , כל הכבוד לך. בהצלחה ביי

שלומי תודה רבה על המחמאה זקנה זה דבר יחסי... (בני כמה כל המשתתפים? תמיד נראה לי שהם בגילי)