לשלומי ונטע

מצטערת שבחרתי בשם מיכל (שם בדוי) אין לי כוונה לבלבל אף אחד. אצלי החרדות התחילו כשהייתי סטודנטית כמובן שבהתחלה לא הבנתי מה קורה לי וגם היה לי קשה להסביר, חשבתי אסטמה (בגלל קוצר נשימה) וכל מיני מחלות ושום רופא לא העלה בדעתו שאולי אני סובלת מחרדות או התמוטטות לבסוף אני גיליתי זאת לבד עברתי שנה של סיוט ללא תרופות ללא ידיעה מה בעצם יש לי .מבחורה בריאה הפכתי לשבר כלי וכמובן הדבר גרם לי לעוד יותר חרדות קשות שלדעתי ניתן היה למנוע אותם. עם הזמן הבנתי שאין לי כלום והכל בראש כיוון שאם באמת היה לי משהו קטלני כבר הייתי צריכה(כמובן שעברתי בדיקות לב הגעתי למיון כמה וכמה פעמים) למות וכך התגברתי על החרדה בפעם ה-1 . מאז הספקתי לסיים את התואר להתחתן וללדת . שנה אחרי הלידה בשילוב של כל מיני גורמים שוב התמוטטתי אך הפעם הייתי חייבת לקחת את עצמי בידיים כבר הייתי אמא והייתי חייבת לטפל בילדה והחלטתי ללכת לטיפול תרופתי +פסיכולוגי שנתיים ועברתי את המשבר. מאז שוב ילדתי ויש לי בן מקסים וכמו שציינתי פעם ב... כשהמצב ממש גרוע הפסיכאטרית רשמה לי כדורי הרגעה על כל מקרה, כמובן שאני נלחמת ולא רצה לכדור כפתרון מיידי. לומר לכם שאני אותה בחורה מלפני עשר שנים אני לא יכולה כי אני לא... יש הרבה דברים שאני פשוט נמנעת מלעשות כי הם גורמים לי לחרדות אז אני נמנעת אבל אני מתפקדת טוב באופן שוטף עובדת וכו'... על פני השטח אני נראית בחורה חזקה עם המון בטחון עצמי אבל רק אני יודעת מה מתחולל אצלי בפנים. יום טוב לכם והרבה בריאות ! "מיכל "

הי מיכל החדשה, מיכל אחת כבר החליפה שם לשנהב כדי שלא נתבלבל. אני מציע לך גם לבחור משהו. הסיפור שלך מעניין. האם גילית דרך הטיפול הפסיכולוגי , איזה שהוא מקרה טראומטי בילדות ? או שזה לא כל כך פשוט . אנא השארי עמנו בפורום, את נשמעת מעניינת ! להתראות ביי יום נעים

טוב אשנה את שמי לים (לא נפוץ). בוא נאמר שתמיד הייתי קצת לחוצה מהרגיל כבר בתור ילדה אבל זה מכיוון שאני טיפוס ששואף למצוינות (מין מלכת הכיתה..., תלמידה מצטיינת מקובלת ותחרותית מאוד) גם הרגשתי שמצפים ממני בבית למצוינות כי באמת היה לי את זה . כמובן שמאז ההתמוטטות הורדתי הילוך והבנתי שבריא לרצות הכל אבל עוד יותר בריא לדעת גם מתי לוותר... "ים" דרך אגב שלומי גם אתה סובל מחרדות ?

הי מיכל, את חוית סבל קשה והצלחת להתגבר, דרושים לזה הרבה כוחות, התמודדות יומיומית וסיוע עקבי מפסיכיאטר ופסיכולוג. אצלי התחילו החרדות כשמישהו שאהבתי במיוחד מת ממחלה קשה ואני לויתי אותו כל הדרך עד המוות. לראות אותו מת גרם לי לזעזוע עמוק, מלווה בתחושת הקלה שסבלו נגמר. שנתיים אח"כ התחלתי לחשוב כל הזמן על המוות והמחלות, מבלי יכולת לעצור את מחשבותי. ו....פתאום הגיעו התקפי החרדה האיומים. עכשיו גם למרות הטיפול התרופתי ותחילת טיפול פסיכולוגי, עם אבדן של חבר קרוב, נחלשתי. אין ספק שהמאבק הוא תמידי, וכמוני כמוך, החיצוניות שלי אינה מגלה דבר. אני מודה לך שספרת את מה שאירע לך, זה נותן לי כוח ותקוה להאמין שאפשר לצאת מזה. הרבה שמחה ובריאות

עכשיו את ים..... שם מקסים.. מעורר בי תחושות נעימות... ברוך בואך לפורום!