רק לשפוך את כל מה שבלב...

אני איני פונה בשאלה, אני פשוט צריכה לכתוב את כל מה שיושב לי על הלב ובראש ולא עוזב אותי, וחשבתי שזהו המקום הכי טוב לעשות זאת. לפני 5 וחצי שנים חלתה בסרטן אחותי הקטנה, הגידול (מדולובלסטומה) היה בגזע המוח. לאחר ניתוח קשה, ושנה של כימוטרפיה והקרנות החלימה אחותי והחלה בתהליך השיקום (כתוצאה מהניתוח נפגע צד ימין של גופה, ולצערה וצערינו הנגינה שלה בכינור נפגעה והיא איבדה את חלום חייה). אחותי השתקמה במשך כשלוש שנים, ובדיוק כשהצליחה להוציא את תעודת הבגרות שלה (גיל 17), חזר הגידול, הילדה המדהימה הזאת, שאין רבים כמוה נלחמה עד לדקה האחרונה ולא ויתרה גם כשהרופאים הרימו ידים. ביום שישי, ה-30 במרץ 2001, נפטרה אחותי בגיל 18 ושלושה חודשיים, לאחר 5 שנים של סבל ותקוה. בחייה טיילה בעולם, ועשתה הכל כדי לשמח ולעודד ילדים חולים אחרים. לצערי הרב נאלצתי להמשיך ולחיות בלעדיה. בחג הסוכות, נהרגה אחות של חברה טובה בפיגוע ירי, ילדה בת 19. מה שכמובן מזעזע את כל הארץ. את אותה נערה לא הכרתי טוב, פגשתי אותה רק פעמיים בחיים, אבל אני חייבת לציין שלא קל לנחם חברה כשיודעים שאנחנו נאלצים להמשיך אבל הכאב לא נעלם ולא נשכח. במהלך השבעה נפטרה בפתאומיות סבתא שלי, ואם כל הכאב הרגשתי שלפחות היא חייה חיים ארוכים וטובים. אבל זה עוד לא הסוף, ביום שישי האחרון בשעות הבוקר התאבד חברי הטוב ביותר, הוא היה חבר נפש, יכולתי לדבר איתו על כל דבר שבעולם. בשבילי הוא היה הנפש התאומה שלי, הבן אדם היחיד שתמיד ידעתי (ולא שכחתי להגיד בקול רם) שלעולם לא יפגע בי, ושיהיה איתי לנצח, אפילו דיברנו על כך שנשב במרפסת בגיל 80, ונזכר ברגעים הטובים. ולמרות זאת, בלי כל התראה מוקדמת ביום שישי בבוקר, הוא החליט לשים קץ לחייו, בלי להשאיר מכתב ובלי להשאיר סימן של הסבר. אני רוצה לכעוס עליו, אני לא מבינה איך אחותי נלחמה על חייה עד לנשימה האחרונה, והוא בחר, למרות שהיה לו כמעט הכל, ולמרות שהוא שידר אופטימיות לסיים את חייו. אותו בן אדם שהתאבד, היה הבן אדם הכי טוב שהכרתי בעולם הזה, הוא תמיד דאג לאחרים, במיוחד לכל אלה שאהב, אבל גם לאלה שלא הכיר. איך יתכן שבן אדם כל כך טוב יעשה משהו כל כך אגואיסטי כמו להתאבד? הייתי בבית של הוריו כל יום השבוע ושמעתי אנשים שמדברים עליו, ואף אחד לא ראה ולא ידע שהוא במצוקה. לא רק אני פספסתי... הוא שידר אושר ואופטימיות! זהו זה כל מה שרציתי לשפוך, ולצערי זה לא ממש שיפר את הרגשתי. אני את השנה האחרונה לא אשכח בחיים, ואת האנשים שאיבדתי לא אראה עוד בחיים.

אני מבין אותך לאבד אנשים קרובים זה הדבר הכי קשה והכי טרגי אישתי היתה בהריון והאובר ניפטר בחודש ה 9 להריון שאני מבין לליבך. הכי חשוב להיות חזק למען האנשים שאהבנו והאנשים שאנו אוהבים. את יכולה ליכתוב לי לאי מייל שלי שהוא [email protected]

רויטל. טוב שלפחות שפחת את שעל ליבך. הלואי שהיה לנו היכולת להבין את החיים ואת המוות. אני ממש משתתף בצערך. אני גם איבדתי חברים ואת שני הסבים והסבתות שלי ואת אח של אמא שלי. זאת מעמסה מאוד כבדה. אמא שלי בעיקר סובלת מזה. כי אחיה וההורים שלה אינם. ואחיה ניפתר ממש תוך זמן קצר(שבועים מגילוי המחלה) מסרטן. ורוב האנשים שניפתרו במשפחה שלי זה היה מסרטן. חבר טוב שלי מהלימודים נהרג לפני 5 שנים בתאונת עבודה טיפשית בצבא. ושכן שלי נפתר ממחלת הסרטן. הוא היה בן 10 אני חושב. זה היה מזמן. שהייתי צעיר. אחד מהמיקרים שכאבו לי מאוד. הייתי אז בן 12 אני חושב כך שאני יודע ומבין על מה שאת מדברת. לצערי לכאב שבלב אין תרופה. ואני לא יכול להגיד לך שהזמן מרפא או מרגיע את הכאב. אני פשוט יכול להגיד לך שהכאב שם. וצריך לחיות איתו. צריך להכיר בעובדה שהוא שם. זה כאב מאוד גדול לאבד בן משפחה קרוב או חבר טוב. ואסור לך לשכוח אותם. הם תמיד יחיו בתוכך בזכרונות, בשמחות, בעצב ובדברים הקטנים של החיים. את צריכה אבל להמשיך בחיים שלך , לא כאילו לא קרה כלום. אלא כדי שאת תיהי מאושרת. הרי זה מה שאחותך והחבר הטוב שלך היו רוצים שתעשי. הם בטח לא רצו שתיסבלי. ההתאבדות זה דבר אגואיסטי ואני מסכים איתך. ואני גם לא מבין אנשים שמתאבדים בדיוק כמוך. אבל זה נעשה. הדברים קרו אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. את צריכה לצבור כוחות ולהמשיך בחיים. תגשימי את עצמך.את השאיפות את המחשבות. אחרי הכל יש לך את החיים שלך. הלואי והייתי יכול להבטיח לך שלא יהיה עוד צער ושלא יהיו עוד מלחמות. אבל זה לא בידיים שלי ולא של אף אחד מאיתנו. לכן צריך להסתדר אם מה שיש אם מה שקיים. אני מאחל לך באופן אישי את כל הטוב שאפשר להציע. ואני מאחל לך רק תקופות טובות. @----)---- בהמון תמיכה איתן

רויטל, איבדתי את הוריי בשלוש וחצי שנים. בגיל העשרה (13) איבדתי את סבא שלי מסרטן. עשר שנים אחר כך נפטרה הכלבה שלי ממחלה ממארת. שנה אחרי זה אבא שלי קיבל דום לב. אימא לא החזיקה מעמד ונפטרה מסרטן. לפני חודשיים נפטר ילד מדום לב (התגבר על מחלת הסרטן). הילד הזה היה פעיל בתנועת נוער והפעיל קיוסק בסניף אצלנו. לפני חצי שנה נפצעה קשה חברה שלי בתאונה (מצבה מעולה היום). תתאבלי!!!! גם את וגם קובי!!!! אל תתנו לסביבה לשפוט אותכם. עוד משהו: יכול להיות שבגלל מה שקרה לאחותך ההורים שלך יותר דואגים לך. תביני את זה!!!! עדי

רויטל יקרה! תשוחחי על זה. תשפכי כל מה שאת חשה בעיניין. עברתי דברים דומים. חברים מתים מסרטן, מהתאבדויות וממלחמות. לא היה לי עם מי לדבר על כך. יש להתאבל,לבכות והעיקר לפרוק את הלב. ואז הנשמה מבריאה(לא שוכחת אבל מחלימה)מנסיון אני מייעצת לך!!

לרויטל שלום. נכנסתי לכמה רגעים וקראתי את הודעתך- כשרק מן הכותרת ניתן להבין עד כמה קשה ללב להכיל את כל הכאב הזה, את כל האובדנים של אנשים יקרים בזמן כה קצר. הרי הסברים תיאורטיים אינם מה שעוזר לרפא את הכאב. מה שעשוי קצת להקל זו התמיכה ההדדית, ובאמת, כפי שכתבו לך פה לבכות, לדבר כמה שאת צריכה ועם מי שאת רוצה. מוות של אדם קרוב משאיר את אוהביו מתגעגעים, כואבים, כועסים, חרדים ועוד שלל רגשות שונים. הזמן לא מרפא- אלא לדעתי משנה את הגוונים וגורם לרגשות להתארגן כך שניתן יהיה להכילם. רויטל יקרה- הלוואי והיתה לי נחמה גדולה יותר להציע לך. תדעי שבכל עת את מוזמנת הנה לשתף ולהשתתף- וכמו שראית- האנשים פה יאמצוך בחום. בברכה מכל הלב. רוית.

revital it was hard to read what u wrote - so much for one one person it"s sad......... yes - like everybody wrote there is no right way to deal with it - i hope u"ll find the best way for u.......... about your best friend that tryed to kill himself - unfortunatly i can say from my own axperiance - 2 years ago i tryed to kill myself - i have mnay of friends and non of them new about my condition - i was fine on hte outside............. but (and it"s a long story( i got to a point i couldn"t stand the thought of living any more - i wanted to die! for myself - not inorder to hurt anyone................. i don"t know if it helps but - i thought i should try............. u r welcome to write me and all hte other people here - hope u"ll feel better soon anat