להרה וליהי

שלום לכן ובוקר טוב, התגובה הזו שלי באה בעקבות שיחה קצרה (מאוד) ביני לבינכן על העץ של כותבת בשם "די" בפורום שכתבה "תוציאו אותי מזה", זוכרות? ראיתי את התגובות שלכן אליי כשהערתי את ההערה שלי כבר לפני שבוע, הבנתי שכעסתן והתרחקתי. לא רציתי לגרור לשיחה הזו שהייתה לא הכי במקום ובטח לא על רקע מה שמתחולל במדינה, דבר שאני לוקחת מאוד קשה לכשעצמו. אני לא רגישה להפרעות אכילה ובטח שלא לאנורקסיה. ראיתן גם שאני לא מגיבה לבנות הרבות והאמהות שבאות לפורום ושואלות על הנושא. הגבתי אולי פעם אחת למישהי ולא חזרתי יותר... הרגישות שביטאתי היא למצב העדין הזה, הפגיע של בחורה שרק מתחילה להודות בבעייה שמנסיון עלול להמשך הרבה זמן מהפחד, ולדבר נוסף-לא כולן מרגישות קורבן ומשחקות קורבן וזה מתסכל שמאשימים בכך סתם. אני לא הרגשתי קורבן ואת יודת מה?חבל...אולי מעמדת הקורבנות הייתי מקבלת עזרה הרבה יותר מהר ומודה יותר מהר בנפילה וההתרסקות שלי (אני נוטה להרגיש אשמה בכל וזה מתסכל לא פחות מעמדת הקורבנות). ולדבר השלישי, לא השארתי פתח להגיב לדבריי וכתבתי שאני רגישה לכך בכנות. לא התכוונתי "פגיעה". אני אמרתי את שלי גם במחיר של פגיעה. "רגישה" הכוונה שלא רציתי להיגרר לשיחה בנושא, כי ידעתי שיש סיכוי כזה, שתלוי בי לא מעט. העדפתי שתפנימו או שתתעלמו מתוך היכרות עם עצמי ותו לא. אני מקווה שיושרו ההדורים והובנה הכוונה, שיהיה לכן סופשבוע נעים, אני.

בתור חברה שמבקרת בפורום כבר המון זמן, למדתי קצת על הפגיעות והרגישות הרבה שבך וכמו כן על הריחוק. בקשר להערתך אז.... קיבלתי אותה בהבנה. אולי באמת עדיף היה שאשתוק, כי אין לי שמץ של מושג לגבי מה עובר בנפשן או בראשן של בחורות אנורקסיות או בולמיות. כוונתך הובנה כבר אז אבל תודה על ההבהרה הנוספת עכשיו. שיהיה גם לך סופשבוע נעים, ליהי.

ערב טוב, לא כעסתי בכלל... אני חושבת שהייתי פשוט מבולבלת ממה שכתבת... אבל לא משנה. אני לא מאמינה, שלבחור במודע בעמדה של קורבן, יכול להיות פתרון... זה לא פתרון לשום דבר... אני מתנצלת אם לא הבנתי אותך כהלכה, משום שבהחלט לא רציתי להיכנס לאיזשהו ויכוח כזה או אחר. סוף שבוע רגוע גם לך.

בוקר הרה... לא התיימרתי לדעת את הפיתרון. אני נמצאת בצד האחר של המתרס, תחושה אינסופית של אשמה - פה יכולתי לעזור ולא עשיתי, פה יכולתי להקל, פה יכולתי לא להישבר, פה יכולתי לשמור על עצמי יותר טוב... זה מעגל מאוד כואב ואין לו סוף... אז חשבתי שאולי לתחושת קורבנות יש איזשהוא סוף, יש לה איזשהוא פיתרון. אולי הרבה יותר קל לגשת אל אדם ולנסות לתמוך בו ולהיות איתו כשהוא מאפשר, מאשר אדם כמוני שבאופן קבוע נמלט ובועט. אני לא חושבת שבכלל אפשר לבחור באחת הדרכים הזו במודע. הן לא משהו מאולץ והן בכלל לא דרכים מעובדות שניתן לחיות איתן... ויכול להיות אפילו מאוד שאת צודקת-מהיכרות שלי עם תחום החינוך הלא פורמאלי הגישה דווקא אומרת שלילדים עם תחושות אשמה הרבה יותר קל להחלים מאשר ילדים אחרים. אבל אילו גישות, זו סטטיסטיקה וזה לא מה שבאמת משנה...