עוד יום...

עוד יום קשה עבר. הרבה כאב. עדיין לא עובר. זה בסדר יש לי סבלנות. בא לי לבכות עכשיו, אבל לא יוצאות דמעות. רק הדקירה בלב עדיין שם. לילה טוב לכולם, מקווה להיות קצת יותר שמחה מחר.

הרה אתמול או יותר נכון היום לפנות בוקר צחקת:))) למה את עדיין עצובה???:) אני אעשה לך חיקוי של טיפטיפון:))) " טיפטיפ, ראית את נפו ובונגה???? הם היו צריכים לחזור, עד הצהריים, ראש העיר. נורא כועס. הוא מחפש את נפו.....":))) אני מקוה שתחיכי שוב:))) @-----)----- איתן:)

איתן, לפעמים הצחוק בא מתוך הכאב... אני יודעת שבמצבי-רוח הכי שחורים ואובדניים שלי, כשאני מגיעה לתחתית - פתאום נעשה לי טוב... זה לא טוב כמו שוקולד או סרט יפה, אלא יותר כמו להיות בטריפ מוצלח (לא יודעת - לא ניסיתי)... ואז ברור לי, שהמצב באמת גרוע...

חבל שאי-אפשר לחייך לעיתים יותר קרובות... אמרו לי פעם, שהדמעות מלוחות... אני כבר לא זוכרת... במקום שיש כאב, יש גם תקווה לזריחה מדהימה...

נשמתי... הדמעות אכן מלוחות. אני עוד זוכרת....(כל יום אני זוכרת, רק שאתמול הן נתקעו לי בגרון ולא רצו לצאת, החוצפניות) ואני מחייכת , לעיתים יותר קרובות, אבל את יודעת שזו רק מסיכה. אני מכריחה את עצמי לחייך לא בשביל להסתיר את הכאב אלא פשוט כדי לא להיכנע לו. כאילו כדי להגיד לו "אתה רואה? שלא תגיד שאני לא מנסה..." לפעמים זה עוזר יקירתי. אתמול לדוגמא ראיתי את המערכון של יצפאן על לימור לבנת, וכמעט שלחו לי ניידת טיפול נמרץ..... אלו היו כמה דקות של כיף, של ניתוק. רק לצחוק. לא לחשוב על שום דבר. והנה, יום חדש- להתמודד איתו. ואת..? מה שלומך יקירתי? (עוד חושבת על בלה ושולמית...?... אה ודרך אגב, לא הצלחתי לחלום על טיפטיפון השווה כל כך.. איזה עצבים...!)