לויוי .....

רציתי להגיד לך שאת פשוט מקסימה. כל כך חמה ואוהבת ולא שופטת. לא מאיימת. נהדרת בקיצור. כל כך פחדתי לספר לך, לכולם, אבל החלטתי שאני נחשפת. החלטתי שכדי לצאת משם אני צריכה להתמודד עם מה שעשיתי. וכל הזמן הזה, עם כל הכאב ועגמת הנפש שהייתה כרוכה בקשר החולה הזה, הייתי צריכה לטייח- רציתי לשתף אותך, באמת! כל כך רציתי לצעוק לך, שתביני למה אני כל כך מתייסרת. כל התקופה האחרונה, עם האובססיביות הזאת לבן אדם הזה- שיכאיב לי ! ולא ידעתי למה אני כל כך מחפשת את הכאב הזה, את ההרגשה שאני כלום, שאני אפס. כאילו הייתי מחפשת להרגיש את זה כל הזמן! כאילו , מחפשת איפה כואב יותר, מה סף הכאב שלי, עד התהום, עד הקצה! מין צורך מזוכיסטי איום שרק לפני כמה ימים הבנתי מאיפה הוא נובע.... את יודעת, ויוי, שבתור ילדה קטנה, הפעמים היחידות שהייתי מקבלת חום וחיבוקים מאמא שלי הייתה אחרי שאבא שלי היה מרביץ לי, עד שלא הייתי יכולה לנשום? אז היא הייתה מחבקת אותי ומלטפת אותי ומרגיעה. את החיבוק הזה אני מחפשת עד היום. ולפעמים אני מחפשת אותו במקומות שאי אפשר. ממש כמו שאמא שלי לא יכולה פשוט לא יכולה לתת לי את מה שאני כל כך צריכה ומתה לקבל. וכנראה שהדפוס הזה- של הצורך בכאב כדי להרגיש שאוהבים אותי , הושרש בי כל כך חזק, ואני עובדת על עצמי, מנסה ללמוד שיש גם דרכים אחרות. פחות כואבות. את יודעת, לא הייתי בפורום כמה שעות טובות, וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי אם אני הולכת לאבד את כל החברים בפורום בגלל מה שכתבתי. בגלל החטא שלי. שאלתי את עצמי מיליון פעם- אם עשיתי את הדבר הנכון, חשבתי מה אעשה אם כולם יתרחקו ממני, ישפטו אותי, יחשבו עליי כל מיני דברים מגעילים. כשנכנסתי וראיתי את ההודעה שלך ממש פחדתי, וכשקראתי את מה שכתבת לא האמנתי. את מבינה? זה סוד שאני נושאת עימי כבר שנתיים!!! זה משהו שאני כל כך מתביישת בו. מתביישת בכל מה שנהייתי. בסמרטוט שנהייתי.בבחורה שהיא רק בת 25 אבל מרגישה כל כך זקנה ופסימית. בפרח שהייתי שהיום הוא נבול . בעובדה שחברה אחת שלי הרימה ידיים ממני והתרחקה. בפחד ממה יהיה כשאוהב מישהו- איך אני אספר לו דבר כזה.. אם בכלל לספר או לקחת איתי את הסוד הנורא הזה עד לקבר? אבל אני לא יודעת לשמור סודות. ורוצה שהכל יהיה נקי. ואם הוא יזדעזע? ואם אאבד אותו בגלל זה? ועצוב לי על כל הסיפור הזה. עצוב לי עליי. עצוב לי כשהבנתי מאיפה הצורך בכאב, בהשפלה- מאיפה הוא מגיע. הטיפול, ברוך השם, מתחיל לעשות את שלו. בגדול. רק שזה די מפיל אותי לקרשים. זה די קשה להודות בעובדות. די קשה להרפות. אז רק רציתי להודות לך על זה שאת לא כועסת. שאת עדיין אוהבת. שלא התרחקת.

אני תמיד אשאר חבר (סליחה על ההתפרצות)

תודה. ואתה תמיד יכול להגיב. אתה לא מתפרץ (איך חשבת ככה בכלל?)

היי ניר מה שלומך ,,יקירי לא ענית לי באיזשהו עץ היום ? מקווה שמחזיק מעמד כל עוד אתה גם פה בין החברים. שלך ויוי

ועוד משהו,, אם לספר או לא? לפי דעתי אם מישהו שבחרת , לא יוכל לעמוד בזה , אז מקומו לא איתך ממילא , ! העבר הוא חלק מאיתנו ואם לא רוצים לשמור סודות , מספרים בקיצור, ולא עושים מזה עיניין ,ועוברים הלאה .,,, you are my wealth love vivi נראה לי כאילו הוסרה אבן מליבי,ליבך.

הסרתי אבן אחת. אבל יש עוד כמה. השאלה איך ממשיכים עכשיו הלאה לבד. לגמרי לבד. בלי התלות. רק אני עם עצמי. אין לך מושג כמה זה מחמם את הלב לקרוא את התגובות שלך ושל ניר. שאתם לא נבהלים. לא נגעלים. לא שופטים. שאתם עדיין פה. וכן, אני יודעת, שמי שיאהב אותי יקבל אותי למרות הכל. ואולי בעצם יקבל אותי הרבה יותר בוגרת. הרבה יותר ריאלית. וזה עדיף לא? .. כן, עכשיו אני מבינה שהייתי צריכה לעבור את הכל כדי להיות איפה שאני היום. פחות ילדותית. יותר מציאותית. אני מאושרת, שאני לא צריכה להסתתר מפניכם. אני גם ככה מסתתרת כמעט מכל העולם, אף אחד לא מבין איך אני (?) שמגיל 13 הייתי במערכות יחסים ארוכות טווח, איך זה יכול להיות שאני לא יוצאת עם אף אחד כבר שנתיים.... תמיד אני חושבת לעצמי, מה הם היו חושבים אם רק היו יודעים למה... אז זהו. עכשיו אני לבד. משתדלת ללמוד לאהוב את עצמי לפני שאוכל לאהוב גבר.