ליהי

כל מה שאומר הוא על סמך אי ידיעה.כלומר מעבר להבנת הסבל אותו את מתארת שעברת עם הורייך, שהוא מעציב מאוד. אנלא יודע איזה סוג של אנשים הם ומה גרם להם לעלות איתך על מסלול התנגשות מאז ועד היום.ישמע לך קצת מוזר כרגע אבל בתהליך ארוך אותו את צריכה לעבור תהייה חייבת להיות נקודה עתידית בה יהיה עלייך ללמוד לסלוח על כל מה שהיה. וזאת משתי סיבות: הראשונה והעיקרית היא בריאותך הנפשית,כלומר יקשה עלייך מאוד להגיע אל השלווה אם לא תעיפי את המשקעים. הסיבה השניה וזאת אומר בזהירות-- במידה ולא עברת התעללות חריגה(פלילית)במשפחה, אני מוכן להסתכן ולומר שאולי כן קיים ניצוץ של אהבה אצל הורייך כלפיך,רק אותו תוכלי לקבל ולהבין (אולי) רק לאחר שיהיה לך מימד. מימד הנבנה מפירוד טריטוריאלי, וזמן. בגדול אני חושב שחייו של אדם נחלקים לשניים. החלק הראשון הוא כל עוד ההורים בחיים. והשני הוא לאחר שהטבע עושה את שלו והם נלקחים מאיתנו. אז שוב ישמע לך מוזר- אך גם מתוך "שדה הקרב" בו את נמצאת , אני חושב שעלייך להיות מרוצה שבכלל יש לך הורים. לגבי שינויים אז כמו שלא בנו את רומא ביום אחד, כך גם את צריכה להבנות לאט ובטוח! את לא חייבת להתחיל בלארוז מזוודה ולעלות על רכבת שתיקח אותך למרחקים. אסור!!! לך להתנות בחשיבה כי תוכלי לעשות צעד רק במחיצתו של גבר. ואני יודע שקשה להתנתק מחברי ילדות אבל ברגע שתהיי שלימה עם עצמך ,ולא תתבישי "בכרטיס ביקור" שלך (אין על מה), תוכלי להתערות ביתר קלות בחברות חדשות. אני חייב לציין שהאינטואיציה שלך מרשימה משום שדיברת איתי על טאי צי, והיום אני באמת חושב שזה יכול לעזור לך(פשוט מכיר את הפילוסופיה שעומדת מאחורי זה). ולסיום כולנו יודעים שיש לך עמוד שדרה חזק, אך זו את שצריכה לחוש את עוצמתו, ולאחר שזה יקרה השמיים הם הגבול. (וסליחה אם נשמעתי זקן היום)

תן סימן

היי מה קורה???

זה אולי יישמע לך מאד מוזר אבל אני לא חושבת שאני כועסת עליהם. אולי אני כן כועסת אבל לא מודעת לזה. בכל אופן, כרגע זה יותר עצוב לי מאשר כועס. עצוב לי על עצמי, ואני שואלת את עצמי אם לנצח אשאר עם הסוג הזה של המזוכיסטיות, של תפקיד הקורבן? ז"א, אוקיי עברתי מה שעברתי, הבנתי מה שהבנתי, אבל.... מה יהיה איתי? רוצה להיות נורמאלית.

מי אמר שאת לא נורמלי? את יכולה להגדיר לעצמך מהו נורמלי? ובכלל עוד אף פעם לא סיפרת מה את רוצה להיות שתהיי גדולה.