אני וההורים שלי...

הייתה לי היום מריבה עם ההורים שלי , שהרגשתי שאני עוד מעט מתפוצצת!, גזל ממני ים של כוח וים של אנרגיה, הגביר עוד יותר את הלחץ ההוא בחזה וגרם לי להתכווץ מכעס ומירמור. עד מתי אסבול את ההשפלה שלהם? את הכוחניות שלהם? את השליטה עליי, את המאבקים המתישים של מי יותר חזק ומי ינצח, את הביטול שלי בעינהם, שאני כלום בשבילם, רק לבצע את מה שהם מבקשים, רק אז אני מתקבלת, תמיד עם תנאים, תמיד במבחן, תמיד אולטימטומים, תמיד השפלה וביזוי,כמה עוד אשמע "את תעשי מה שאני אגיד לך כל עוד את חיה בבית הזה", את ה "תשתקי ותשמעי כמה את לא בסדר\ כפוית טובה..." את ההשתקה בכל פעם שאני פוצה פה להביע את הכאב. מרגישה מבוטלת. איקס אחד גדול זה מה שאני מרגישה. יותר מידי זמן. הרבה יותר מידי זמן. כמה אני מנסה כל הזמן לקבל אהבה אבל זה תמיד בתנאים. וגם כשאני כבר מוכנה לוותר על האהבה שלא תינתן אז אני צריכה לפעול מתוך פחד, שאם לא אעשה מה שהם מבקשים אוי ואבוי לי, אני כבר אשלם על מה שעשיתי. בא לי לצרוח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אבל הצרחה תישאר חנוקה , ממש כמו שהיא הייתה חנוקה עד עכשיו, וצרחת הכאב הזאתי תמשיך לדקור אותי , לחנוק אותי, עד מתי???

ליהי, אני שומעת את זעקותייך, מבינה את כאבך. אם אני מבינה נכון, את בטיפול. חשבת אולי גם לבקש מההורים שלך שיבואו לפגישה? עדי

לעדי, אני רק חושבת על זה ומתחילה להזיע. כרגע לא מעונינת, יש בי צורך להתרחק מהם ולהרחיק אותם ממני כמה שיותר. עם ההורים שלי רחוק מהעין- קרוב אל הלב...

חביבה, בכל פעם את מגלה לנו דברים חדשים... ואני תוהה - האם הקשר עם ההורים לא בא לידי ביטוי בקשר עם אותו גבר? זה כאילו ש" לא מספיק מה שיש בבית..." זה לא קל להיות תחת מיקרוסקופ כל החיים... בעיקר שמי שבוחן הוא מי שמוצא את היבלות ודורך עליהן, בעיקר שמי שעושה את זה הם אלו שאמורים להיות מגוננים ומדריכים... אז את יודעת מה? תצרחי את הצרחה הזו, תשקיעי בזה את כל הכעס, העלבון וההשפלה שהצטברו... למה לשמור אותה בבטן? עד מתי? את מנסה להגן על מישהו? ליהי, בת כמה את? עברת כבר את הגיל שבו "תשלמי על מה שתגידי/תעשי"... אלא אם לתשלום הזה יש משמעות אחרת מבחינתך... ושוב, כמו שכבר כתבתי לך בעבר - סביר להניח שאין לי מושג על מה אני מדברת, אבל אני מנסה... :) אם תרצי שאשתוק - רק תבקשי... שלך.

הרה יקרה, אני ממש לא רוצה שתשתקי. את בעצם קלעת בול. על העניין הזה עליתי בפגישה הלפני אחרונה עם הפסיכולוגית שלי, אני מתחילה לאט לאט להבין את הדפוס הדפוק שלי. גם עם הבחור "ההוא" זה אותו הסיפור. זה הצורך לרצות לקבל מהאנשים שהכי לא יודעים לתת, ולהתאכזב בכל פעם מחדש כשאני לא מקבלת שום אהבה... רק זלזול, רק ביטול. זה נורא ואיום ואני כל כך עצובה כשאני כל הזמן מבינה עוד ועוד דברים, עצובה וכואבת.. :-(

איך אני אצרח? את רוצה שיאשפזו אותי??? הצרחה שאני רוצה לצרוח היא כל כך כואבת שאני בעצמי פוחדת לתת לה לצאת החוצה. ואני פוחדת בכל פעם מחדש כשאבא שלי צורח עליי בעיניים רושפות ומפחידות "שהוא לא ישכח לי את זה\ שהוא כבר יתחשבן איתי", כן , אני בת 25 אבל עדיין פוחדת מזה, זה מפחיד אותי מאד. לא יודעת עדיין למה. אבל בכל פעם שזה קורה אני ממש מרגישה שהחיים שלי בסכנה, (למרות שמבחינה טכנית הם לא) שמשהו איום ונורא יקרה. כולי רועדת ובא לי למות כשהוא מתנהג ככה...

שלום רב, פעמים רבות יש נטייה למצוא הסדרים, בתוך מערכת מאד צפופה, וזה די קשה. לפעמים הגישה של ניתוק, כלומר הסדר שהוא למעשה סדר חדש שבו אין קשר בין המעורבים - הוא הפתרון הנכון. ובמקרה שלך: חיים במקום אחר (בהתאם לגיל, ליכולת הכספית, וכו'). כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אכן, ד"ר יוסי צודק. ואני מדברת מתוך ניסיון. אצלי הגיעו מים עד נפש ולא היתה ברירה לכל הצדדים אלא לפרק את השותפות. (האווירה נעשתה בלתי נסבלת, עם המון תסכול, עצבים, בכי והיחסים פשוט הפכו לרווי שנאה ומתחים). היום (שמונה חודשים מאז) מנסים לשקם את היחסים ולאט לאט נרקמים מחדש יחסי גומלין שפויים-נורמליים (פחות או יותר). כן, והכי חשוב גם הרווחתי מכל העסק את העצמאות שלי (עוזרת לקופירייטר במשרד פרסום גדול) וגם נפטרתי מהתלות המוגזמת בהורים ומחרדת הנטישה. בהצלחה!

תודה. אני אשמור את דברייך בזיכרוני והם יתנו לי כוח בבוא הזמן.

ליהי יקירתי עונה אומנם באיחור,, בקשר לסוגיה עם הוריך , רציתי שתדעי שאת את מה שאת תוכלי ותיצטרכי להגשי בלעדיהם . את הצרחה תוכלי תמיד לצרוח פה וגם בחדר המטפלת ,וזה כדאי כל זמן שאת יכולה . (זה כדי להיתנקות , ) מה שהכי חשוב הוא שאופיך ואישיותך צריכים לבוא לידי ביטוי ואין זמן מתאים לזה מאשר עכשיו , כי בטיפול את מטפלת בנפשך הפגועה ואין זה כדאי להיתחכך במריבות ולהרגיש הרגשה של מושפלות כל הזמן , בחוזרך הביתה . כווונת י, שאי אפשר להיות בטיפול ובו בעת לסבול , (גם אני עברתי את אותו הדבר )ורק כשמיתרחקים מהמקור , שמשפיע על נפשך מלהיתקדם לצמוח מלקבלך איך שאת , רק אז רואים שינוי .ותוצאות ,,,לא קל כל העינין של היציאה מהקן . אני יודעת שלא על זה רצית לדבר ואף לא היזכרת עזיבה , ההפיך את רוצה רק לרצות אותם , ואם תעזבי הם יראו זאת בעין לא טובה , אז את מתרצה , מקבלת טיפול ,מערכת יחסים עם חבר לא הכי בונה ,צורחת מיפנים ,אז ברור שאת נימצאת ברחוב ללא מוצא , מזל שאת לומדת ומצליחה ,לפחות יש קצת איזון. אם דברי קשים לך ,,,לא היתכוונתי ,, אוהבת אותך מאד ויוי