שאלה מענינית מפורום אחר

קודם כל,רציתי להגיד תודה לכל צוות הפסיכולוגים והיועצים באתר. עד עכשיו הצגתי לכם כבר שתי שאלות ולשתיהן קבלתי תשובה מלאה ועניינית שאפשר להגיד שעזרה לי מאד. אז....תודה. אשמח לקבל תשובה על שאלה נוספת שבימים האחרונים מטרידה אותי מאד, למרות שהיא אולי קצת מוזרה. הבעיה היא, שבזמן האחרון הפסקתי לקחת את התרופות שאני מקבלת מהפסיכיאטר - סרוקסט,ולפורל ואולנזפין, וכבר כמה ימים אני נמצאת בחרדה מזה שאני מרגישה שאני פשוט משתגעת - במלוא מובן המילה. אני יודעת שהכדורים אמורים למנוע את ההרגשה הזאת, אבל מרוב שאני מקבלת כדורים כל כך הרבה זמן, פיתחתי מין אנטי פסיכולוגי לתרופות ואני לא מסוגלת לבלוע אותן יותר.אני מרגישה שאני הולכת והורסת את עצמי במין גישה מזוכיסטית, הייתי אומרת, אבל איכשהו אני מעדיפה את זה על פני האטימות שגורמים לי הכדורים. הפסיכיאטר שלי לא מוכן לדבר על שינוי במינון או בסוג הכדורים ומאשים אותי בחוסר שיתוף פעולה.השאלות שלי הן - אני חולה במאניה דיפרסיה במצב קל יחסית. אין אפשרות להתגבר על המחלה או לחיות איתה בלי כדורים???? ואם לא - האם אישפוז היא הדרך היחידה לגרום לי לבלוע את הכדורים??? אני רוצה לציין שאני מאד רוצה להרגיש טוב, וקשה לי עם המחלה - אבל....לא יודעת. פשוט נמאס לי ואני לא יודעת מה יהיה. בתודה, אנטי.

אנטי שלום, קודם כל תני לי להרגיע אותך - השאלה שאת שואלת לא מוזרה בכלל. האמת שכמעט כל מי שלוקח כדורים פסיכיאטרים מתלבט בנוגע לשאלה הזאת בשלב זה או אחר. הרעיון של לקחת כדור כל שהוא שמשפיע על דברים בסיסיים כמו רגשות ומחשבות מעורר הרבה חרדה. אנשים נוטים ליחס לעצמם ול"אני האמיתי" שלהם את הסמפטומים של המחלה וברגע שהתרופות מתחילות להשפיע ולסלק את הסמפטומים האלה (כל העליות והירידות) מתגלה להם בן אדם קצת שונה ממי שהם היו קודם. הנטיה הטבעית היא ישר ללכת לכיוון של "זה לא אני, זה הכדורים והנורמאל הזה מזוייף" המציאות טיפה שונה, הכדורים לא הופכים אותך למשהו אחר, הם מאפשרים לך סוף סוף להיות מי שאת באמת. בלי סיבוכים מיותרים. לגבי האם אפשר לחיות עם ההפרעה ללא כדורים, אפשר אבל לא טוב. את יכולה לחיות חיים שלמים של עליות ומורדות וחרדות למיניהם ולשרוד את זה. השאלה היא האם את רוצה רק לשרוד או האם את רוצה באמת לחיות ובאיכות חיים טובה.את צעירה עדיין, יש לך את כל החיים לפניך וחבל לבזבז אותם במלחמות עם המחלה וכנראה שבשלב כל שהוא גם עם הממסד הרפואי. אם היית משהי מבוגרת שיושבת בבית כל היום ואין לה עתיד של ממש אולי התשובה שלי הייתה קצת שונה. האמת היא שאי אפשר לחייב אותך לקחת תרופות ובטח לא לאורך זמן. באשפוז אכן אפשר לחייב אותך אבל בסופו של של דבר תתיצבי וישחררו אותך ותחזרי בדיוק לאותה נקודה של בחירה חופשית. אני מאמינה שלקיחת תרופות צרכה לעשות מתוך בחירה והבנה אמיתית של המצב כי אחרת זה די חסר תועלת. השאלה שאת צרכה לשאול תמיד את עצמך היא שאלה של רווח לעומת הפסד. מה הכדורים נותנים לי לעומת מה הם לוקחים ממני ולפי זה לקבל את ההחלטה. במכתב שלך את מתארת תחושות קשות של חרדה ו"השתגעות" והשאלה היא האם המחיר של ה"אטימות" לא משתלם במקרה הזה. גם תחושת האטימות אגב היא די סוביקטיבית, למי שרגיל לרגשות אינטנסיביים (כמו במקרה של הפרעה ביפולרית) הנורמאל נראה באמת אטום ומשעמם. כאילו שיש איזה שהוא גבול שלא היה קודם שהרגשות פתאום לא יכולים לעבור אותו. זה גבול שאמור להיות שם... הוא זה שמונע מהרגשות לצאת משליטה. אני לא אומרת אגב שתחושת האטימות היא לא אמיתית. מי שרגיל לשמיים מרגיש אטום מאוד כאן על כדור הארץ עם שאר האנשים... תראי, בסופו של דבר התבגרות דורשת גם לקיחת אחריות - על עצמך ועל החיים שלך, את יכולה להמשיך עם ה"קטע המזוכיסטי" או שאת יכולה לעשות את הסטופ ולהחליט שאישפוז בעצם לא מתאים לך בשלב זה וגם לא חרדה או השתגעות ועדיף להיות קצת "אטום" מאשר מאושפז . כפי שאמרתי את, את יכולה גם להחליט שלא אבל אז ההחלטה הזאת דורשת ממך גם לשאת בתוצאות. את יכולה להחליט לאן להפנות את האומץ והכוח שלך, האומץ לקחת את הכדורים ולהתחיל באמת לחיות (וזה לא פשוט אני יודעת) או האומץ להמשיך להאבק בכוח (שגם זה לא פשוט) אבל גם לוותר כל שאר הדברים האחרים שיש מסביב שאולי בגלל המלחמה הממושכת לא תגיעי אליהם ואם תגיעי את עלולה בקלות לאבד אותם.(מערכות יחסים, עבודה, לימודים - הכל מושפע מהמצב הנפשי שלך) הבחירה היא שלך ותמיד שלך. נטע פרסמן נ.ב, אם לא קראת עדיין את הספר הייתי מאוד ממליצה לך לקרוא את "נפש לא שקטה" של קי רד'גפילד ג'יימיסון. אני חושבת שאולי זה יוכל לתת לך כמה נקודות מחשבה נוספות