...

נראה לי לפעמים שהפרעת אכילה פותחת פתח לאינסוף, אינסוף לא הגיוני שכזה... כל ה"בלוק" הזה שנמצא בתוכך ומרוב שהוא דחוס, אתה כבר לא יודע מה מציק לך והיכן להתחיל לעשות את הסדר... ועם זאת, יש כל-כך הרבה שקט בוודאות הזו שצריך לרדת כמות מסויימת של ק"ג, לאכול כמות מסויימת של קלוריות, לדעת שהכי חשוב בעולם זה להיות רזה כי רק ככה יאהבו אותי, ורק ככה יקבלו אותי, וגם אם אני אסבול ואצרח מרוב כאב-כל עוד המטרה לא הושגה, אין בי כלום ולא מגיע לי כלום. והיה משהו ממלא בבריחה מהרצון להחלים, ממלא במשמעות של אותה "מטרה" לא מובנת-להיות רזה, להיות קטנה ובלתי מורגשת או מצד שני להראות טוב יותר ולהרגיש טוב יותר. לא ידעתי מה חזק ממה, ואני עדיין לא ממש יודעת... נצרבה בתוכי תחושה קשה שאף פעם לא היה מגיע לי להחלים. אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל בתחושה שלי מעולם לא הייתי רזה מספיק. רציתי להאמין שאחרי שאני אגיע למשקל מסויים-ארגיש יותר טוב ואוכל לזנוח את ההפרעה הזו. מעולם לא קרה, הקונפליקט הזה רק הוביל אותי למצבים קשים של סבל נפשי וגם פיזי והסוף מעולם לא הגיע. על מנת להתייצב על מצבי הטוב עכשיו, עברתי דרך כל הגהנום הזה ואף יותר גרוע,אבל... כרגע הכל ריקני, ואין תוכן ואין אוויר לנשימה ורק מתח ולחץ ואנשים מדברים אותי, אני מקבלת מחמאות והמון חיזוקים וכמעט דבר אינו חודר דרכי. אני חיה לי בבועה שלי: מלאת מתח, ופחד וחרדה שאני מנסה להדחיק והיא מגיעה לבסוף בהתקפים... ולא, אני לא אומרת שלא טוב לי. טוב לי, אבל ריק לי. אם התעסקתי עד לא מזמן במשהו שנתן לי גם ביטחון וגם סיפוק, הרי שעכשיו גם את זה אין... ואין הפרעת אכילה, אני לא מרשה לעצמי וגם כבר לא רוצה... סתם אני לא יודעת מה אני רוצה. סליחה שהצקתי לכם, ועוד יותר סליחה עם היוותי טריגר למישהו.

כן....רק אני לא מבין מי קבע שרזה זה יפה?? יש לי הרבה חברים וכולם נגעלים מרזון להיפך אנו אוהבים אותם מלאות!!! אז מי קבע???

אני חושבת שכל אחת שמפתחת הפרעת אכילה, קובעת לעצמה שרזה זה יפה. שרזה נותן לה כוח, שרזה עושה אותה מאושרת, יפה, מוכשרת. כל זה, רק בגלל שהמחוג במשקל זז ימינה.... ואם הוא יזוז שמאלה-נחרב העולם. באמת שהוא נחרב.

סבבה" ,,, יקירי!

את פשוט אמרת הכל. את מה שאני מנסה להגיד כבר כ"כ הרבה זמן, את פשוט הוצאת את זה, בהודעה אחת. קודם כל תודה לך. אחרי זה אני אגיד לך שאני תמיד חיפשתי את כל התשובות, והייתי אומרת לעצמי: "כשאני אהיה רזה, אז אני אפסיק".... מוכר לך? זה המשפט הכי מפורסם שאני מכירה בעיני עצמי, הייתי משתמשת בו, הצד שרוצה להרוג אותי משתמש בו, הוא הבטיח לי שזה יגמר ואז הכל יהיה בסדר, כשבעצם הכל נהיה רק יותר גרוע, הוא הבטיח לי עוד המון דברים, את אף אחד מהם הוא לא קיים. ואז התחילו לשנות אותי, עד היום אני שונאת אותם על זה, לקחו ממני את הכל, חלק חלק, לאט לאט, בלי להתחשב באני מרגישה, הם ראו בי חפץ, שצריך להפוך אותו למשהו "נוח לאחרים", אולי באיזה שהוא מקום זה מה שרציתי להיות, יצור שלא מפריע, שלא שומעים אותו, שעושה מה שאומרים לו, חזרתי להיות כמו שהייתי בהתחלה. חזרתי להיות אותו אחת שלא אהבה את החיים שלה ונכנסה להפרעה. אבל עכשיו, אין הפרעה, זה רק אני, והחיים, המלחמה הבלתי-פוסקת הזו. וזהו. לאף אחד לא אמרתי את זה. רק כאן. בעקבות ההודעה שלך. אולי סוף סוף אני אצליח להוציא כאן בפורום את מה שמעיק עליי....

אני רוצה לומר לך ,,את כל כך אמיצה ונהדרת להיתמודד כך ,,ולהבין ששמה שאת עושה זה שאת יכולה וצריכה לעשות אפילו אם את לא אוהבת את זה,, אאחל לך המשך מחוזק,,,, ג'קי יקירה ויוי.

היי, הריקנות הזו לא תישאר לנצת... נלחמת במשהו וניצחת... גירשת מתוכך את ה"שד"... עכשיו נשאר חלל שצריך להתמלא בדברים אחרים, דברים שלא יגרמו כאב (פיזי ונפשי). ההתעסקות סביב האוכל באמת גוזלת את מרבית השעות שבכל יום - זה הזמן למצוא תחליף בריא... מה מעניין אותך? מה את אוהבת לעשות? תחשבי על הדברים האלה ותנסי למלא בעזרתם את הזמן והמקום שהתפנו...

אני מקווה מאד בשבילך יקירתי ,,שתימצאי משהו אחר שימלא ויתן לך סיפוק וטעם . האשמה שנישמעת מדבריך על עצמך " שמגיע לי לא להחלים" מוכרת גם לי ,, ,וחייבים לטפל בה במיקצועיות נקודתית .(אני עובדת על זה לאחר שסחבתי את זה כידוע לך 30 שנה ,,,האם כדאי לך ? )זה משהו שהורס כל חלקה טובה של האישיות ,,את אומרת לחץ , מתח , לא מיתרגשת ממחמאות (שוב לא מגיע לי , כולם למעשה לא מבינים אותי ומעצבנים בדיבוריהם אלי) על רגישותיך והבנת מצבך ,,,אומר מדהים, תארי לך אדם שעובר משהו דומה מבלי יכולת הבנה מינימלית על כל מה שעובר עליו ,.(לפעמים , חושבים שמרב שיודעים זה מזיק , אך אני לא חושבת כך ).ולך יש כישורים ויכולות . אל תתיאשי יקירתי ,, שלך באהבה ויוי

תודה על העידוד ועל התמיכה. זה היה מצב רוח רע שכזה, אבל הוא השתפר מאז. ככה זה, מתנדנדים...אבל הייתי בסדר, רק עמדו לי הדברים על הלב. אור, אולי לפני כמה חודשים, לא הרבה, אם היית אומר את מה שאמרת זה היה מעלה לי את מצב הרוח לפחות לכמה דקות, אבל עם הזמן נאלצים להשלים עם זה שזה עמוק בהרבה יותר מסוגיית איך אתם אוהבים אותנו. זה יותר אם אנחנו אוהבים את עצמינו ואף אפילו אם אנחנו רוצים שיאהבו אותנו בכלל. אבל תודה בכל זאת :-) ג'קי אחותי, טוב ורע לי על שנגעתי בך. חבל לי-על אף שתמיד ידעתי ולכן גם לא שיתפתי אותך הרבה בעצמי-שיש לך את הסיבות להזדהות עם התחושות שלי. אם עזרתי לך להרגיש את זה, להתעמת עם זה (חשבת על האבסורד בלהתמודד עם ריק?) אז זה טוב אבל אם "עזרתי" לזה להעלות אצלך בשעה בה לא היית מוכנה-אני מצטערת. אני תמיד כאן בשבילך, ואת יודעת...וגם אני מעריכה אותך מאוד על יכולתך להתמיד בדבר שאת לא שלמה איתו...אל תרגישי כמו עציץ. את אדם עם נוכחות. אמרתי לך את זה כבר, לא? ויוי, תודה על המחמאות. אני לא אדם אפאטי לגמרי. ממש ממש לא. אני דווקא אדם שכן מתרגש נוכח דברים קטנים ויפים של החיים. לפעמים אני שמה מחסום ביני לבין העולם, עד שלא רואים מי אני אבל בחרתי להוריד קצת מהמסך וזה צעד קשה. אולי זה מה שמביא לתחושת הריקנות, הפחד לאבד קצת את העולם הפנימי, הכואב וגם הטוב, שהיה שמור רק לעצמי. הרה- למלא בדברים אחרים? טוב, זה נכון...אבל אני לא דיברתי פה על השעות הפיזיות שהתפנו...(כי זה לא קרה עכשיו, יכולתי אם כבר להרגיש את זה קודם). זה יותר כל מיני משקעים של הפרעה שאני לא שלמה איתה לעולם ואפילו די מתביישת בה והלוואי ויכולתי למחוק אותה כלא הייתה.... והזהות העצמית הזו של נפש שחייבת לכאוב, חייבת להתייסר-שהנה מרגישה רע עצמה בכל פעם שמקבלת קצת עזרה ותמיכה... תודה לכולם, לילה טוב לכם, אני.