מצוקה באוטוסטרדה-פנייה לד"ר קפלן

שלום לך אתמול שיגרתי לך פנייה בהמשך להתכתבות בעבר בנושא לראשונה מיום 18 לאוקטובר השנה. הפנייה שלי אליך מאתמול -14 לנובמבר, מופיעה באתר כתגובה לתשובתך האחרונה אלי, אז. היות ואני מצוייה בדילמה, ושמתי לב כי פנייתי מאתמול לא רשומה ברשימת הפניות הכללית של הכותבים-- אלא ממוקמת כתגובת המשך שלך לנושא מאז--- חשבתי כי עלול אתה לא להבחין בפנייתי , אלא אם כן אפנה אני את תשומת לבך אליה. (סליחה אם זה נשמע מבולבל)..... בכל אופן, אשמח אם תוכל לשוב ולעיין בה, ואמתין בסבלנות לתגובתך, ולעזרתך. הערה-:-- אם מתקשה אתה לאתר את פנייתי מאתמול - במנגנון החיפוש ניתן לרשום את המילים: "מצוקה באוטוסטרדה."... הרבה תודה על נכונותך לעזור. דנה קוטלר

דנה שלום לצערי אינני מוצא את ההודעה. אנא כתבי אותה שוב או צרפי קישור להודעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן. אני שולחת שוב את פנייתי. חלפו כחודשיים מאז פנייתי הראשונה אליך (18.10.01) בעניין תחושות מצוקה בנהיגה באוטוסטרדה.הרשה לי בפתיחת דבריי להציע ,שכדאי לעיין ולהזכר בהתכתבות המפורטת שלי איתך אז תחת הכותרת:-"תחושת מצוקה בזמן נהיגה באוטוסטרדה" ,בה מפורטות תשובות רלבנטיות שלי לשאלותיך, שכן פנייתי היום היא כהמשך רלבנטי לאותה הבעייה. אפשר לאמר כי קפצתי מדרגה מאז, ביטחוני העצמי בנהיגה התחזק,בעיקר משום שהחלטתי בנחישות שלא לוותר לעצמי. הנהיגה מעל גשר שיפמן בתל אביב- שהיתה כל כך מלחיצה- הפכה לנורמה:-- נסעתי וחזרתי ושוב נסעתי על הקטע המפחיד, כאילו בוחנת את עצמי, עד שהפסיקו דפיקות הלב. רציתי לציין כי עדיין יש פעימות לב מואצות בכניסה לנתיבי איילון, אבל בהחלט יש שיפור בתחושה הכללית. אינני מרבה+אינני צריכה לנסוע בנתיבים אלה על בסיס יומיומי, לכן הבדיקה שלי את עצמי היא אחת ל7-10 ימים. אני פונה אליך היום כי אני מצוייה בדילמה:אך תחילה אספר לך כיצד ניסיתי לעזור לעצמי להתקדם. היתה לי שיחה אחת עם פסיכולוגית קלינית, שטענה כי יש לה דרך לעזור לי. לדעתה-לא נראה כי יש צורך שאקבל תרופה זו או אחרת. אני חייבת להיות כנה ולאמר כי החלטתי לא לקבל את הטיפול ממנה, כי לא הרגשתי מחוברת אליה,לא הרגשתי שהיא (כטיפוס) -האדם שאיתו הייתי רוצה להחשף. למען ההגינות אוסיף את ההיבט הכלכלי של טיפול פרטי שהוא מעמסה קשה עבורי, לצערי. בשל השיקול הכספי, פניתי השבוע למרפאה לבריאות הנפש של קופ"ח בעיר מגוריי,נפגשתי פעם אחת בפגישה בת 40 דקות בה "נחרץ גורלי" ואובחנתי על ידי הפסיכיאטר(מנהל המרפאה), כמי שסובלת מאגורפוביה, והומלץ לי טיפול בסרוקסט. הבעתי בפני הפסיכיאטר פליאה על כך שאיננו מנסה אפילו להציע לי כאפשרות, לקבל טיפול פסיכולוגי, אלא ישר ממהר לטיפול תרופתי. הנ"ל חייך ואמר-"את אשה בריאה, אני חושב שאת מתאימה לתרופה הזו שהיא מודרנית, לא ממכרת,ובעלת מעט תופעות לוואי לא הכרחיות".... הדילמה שלי גוברת והולכת בעיקר בעקבות קריאת תגובות ומאמרים בנושא הסרוקסט באתרי האינטרנט- בהם חוזרים ונשנים דיווחי כותבים אודות התמכרות, השמנה, פגיעה בחיי המין,ועוד מיני אזהרות מדוע לא לנסות ולהתחיל לקחת את התרופה. ד"ר קפלן- אני אשה נבונה השוקלת בהגיון רב צעדיה, ובייחוד קשובה לבריאותי. אינני יודעת למי להאמין. האם לפסיכולוג המציע לי טיפול? האם לפסיכיאטר שהסתפק ב-40 דקות שיחה (לעניות דעתי- מהר מהר מידי!!!!),כדי להמליץ על תרופה שאמורה לעזור לי להשתלב בתנועה באוטוסטרדה? (אגב, למיטב הבנתי, ניתנת תרופה נוגדת חרדה לפציינט הסובל מתופעות חרדה כלליות בכל מיני מישורים בחייו, עד למקרים קיצוניים בהם הוא אף מעדיף לא לצאת מהבית.....לא כן???- ואילו אני מרגישה "חרדתית מתחילה".....), ובהמשך לדילמה שלי- אולי כדאי לי להשהות את כל הנושא ולנסות להתגבר על הבעיה במשך הזמן, לרכוש בטחון נוסף על ההגה? אני מוצאת לנכון להזכיר עובדה חשובה, שאני נוהגת למעשה תקופה קצרה יחסית, זאת לאחר ששנים רבות מאוד לא קניתי רכב בגלל קושי כלכלי. הבילבול והתיסכול משמשים בי בערבוביה, אשמח לקרוא הערותיך והמלצתך. בברכת שבת שלום דנה קוטלר.