חומר למחשבה/גזור ושמור

"מוות אינו האובדן הגדול בחיים. האובדן הגדול ביותר הוא מה שמת בתוכנו בעודנו בחיים." אין לי מושג מי אמר/כתב את זה, אבל זה לא ממש משנה. שיהיה לילה טוב לכולם.

זה נכון. אני מסכים איתך. אבל אולי תירשמי מישפטים אם אופטימיות אם תקוה אם אהבה:))) את רוצה שכולם יכנסו לדיכאון פה?:))) המטרה היא הפוכה לעודד לנסות להוציא את האנשים מהעצבות לפתור במידת האפשר בעיות:)) יאלהההההההההה תחיכי תצחקי על העולם:)))) @-------)----- איתן

להרה איתן לדעתי צודק העולם מכיל הרבה יופי ולדעתי לנו זכות לבחור בין חיים יפים והרמוניים לבין חיי סבל ורייקנות בבקשה יותר אופטמיות אני אישית מאוד דוגל באופטמיות גם כשנראה שהכול לא הולך תמיד יש את המחר והשמש תמיד תזרח. אנא זירמי אים החיים את בת של אלוהים והוא ברא אותך באהבה ומה שאת עוברת זה רק שיעור בחיים. תהיי חזקה בברכה זוהר.

לפעמים משהו מת בתוכנו ובדרך זו מפנה מקום להמשו אחר שזה עתה נולד. אילן

מה, משהו כמו "האהבה היא אי מוקף בים של הוצאות"?

איתן, רצית משפט אופטימי? קבל המלצה - "אף פעם אל תרגיז תנין, לפני שחצית את הנהר". נו? בעצם זה גם לא ממש אופטימי - אבל ריאלי לחלוטין, לא? :)))))

hi unfortunatly - i do belive this is a very smart sentence.... it is tru - it"s harder to think about loosing someone u love then loosing your own life...

להרה, יש רק הבדל דק בין אבל משמעותי, בין מוות פיזי לבין מה שמת בתוכנו, והוא שהמוות הפיזי הוא סופי וסופני אנחנו חייבים להשלים איתו ולחיות איתו, אבל מה שמת בתוכנו הוא לא סופי ולא סופני, הוא הפיך, אנחנו לא חייבים להשלים איתו ולחיות איתו, אנחנו יכולים לבחור לחיות איתו, אבל אנחנו יכולים גם לבחור להיפרד ממנו ולחזור לחיים. לפעמים קל לנו יותר להשלים עם האובדן ולהמשיך לחיות עם המוות שבתוכנו, ואנחנו נכנעים לזה, והולכים בדרך הקלה, וממשיכים בהרס העצמי, וממשיכים לחיות חיים שהם מוות, ויש מקומות אולי שזה טוב לוותר ולהיכנע ולנוח ולחיות קצת עם האובדן ולהקל על החיים שממילא קשים כל כך. אבל בסוף צריך להתחיל להילחם על החיים האמיתיים בלי תחושת המוות והאובדן וההחמצה והפספוס שמלווה את הויתור הזה. צריך להפסיק להתפשר עם הקושי, הכאב והפחדים ולהתחיל להילחם בהם, להתחיל למגר את התופעה הזאת שגורמת לנו להרגיש כאילו משהו מת בתוכנו. המוות שבתוכנו, תמיד יכול להתהפך ולהפוך לחיים. רק צריך למצוא קצת אויר לנשימה, למצוא את הדבר הנכון ואת האדם הנכון ואת העיתוי הנכון שיחזירו לנו את תחושת החיים, למצוא את מכונת ההנשמה הנכונה שתצליח להחזיר לנו את החמצן לנשימה שאנחנו כל כך רוצים, למצוא את השוק החשמלי שיצליח להשיב אותנו מהמתים. נגעתי הרבה פעמים בתחושת האובדן הזאת של המוות שחי בתוכי, פחדתי ממנה, כאבתי אותה, השלמתי איתה לתקופות, אבל לא לתמיד, בסוף מצאתי את הכוח להילחם בה ולמצוא את האדם הנכון בזמן הנכון שינשים אותי ויחזיר אותי לחיים. אולי אין לי את הזכות להגיד את זה, אבל הרה, אני רואה את ההתלבטות שלך ומרגישה את ההשלמה שלך במובן מסוים עם המוות שקיים בתוכך ועם ההרס העצמי שקיים בתוכך, ואת מתלבטת ומתחבטת עדיין, וצריכה לבחור לאן את ממשיכה הלאה. אני קוראת את הכעס שלך על הפסיכולוגית שלך, ואני מודה שבהתחלה לא הבנתי על מה את כועסת עליה, את הרי ביטלת את הפגישות האחרונות ולא הגעת אליהן, אז מה יש לך לכעוס ? בחרת והחלטת לא ללכת, אז למה היא אשמה ? אבל נראה לי שאת כועסת בגלל שאולי היא ויתרה עלייך ועל הפגישות מהר מדי, אולי היא לא נלחמה עלייך מספיק, אולי היא לא עוזרת לך מספיק, ותחושת המוות שמקננת בך וההרס העצמי הטבוע בך לא נעלמים, היא לא מצליחה למנוע אותם. אבל זאת גם בחירה והחלטה שלך - תרצי לחיות, תרצי להפסיק, תלמדי להעזר, והיא תצליח, ואם לא היא תמצאי את המטפלת הנכונה שכן תצליח או את קבוצת התמיכה שתעזור לך למצוא את הכוחות הקיימים בך, או שתיכנעי לחיים שהם בעצם מוות פנימי ותחליטי שאת ממשיכה הלאה כמו שאת עם ההקאות ועם החתכים ועם אולי עוד דברים שלא סיפרת, אכן האובדן הגדול ביותר שלך יהיה מה שמת בתוכך. הכל ענין של בחירה והחלטה - שלך. מקווה שתחליטי לכיוון החיים, מקווה שלא תוותרי ולא תרימי ידיים. זה לא קל לבצע את ההחלטה הזאת, זה לא קל לבחור, וזה לא קל להתחיל ללכת בדרך הקשה לעבר החיים האמיתיים. לפעמים ההרס העצמי מספק לנו שלוות נפש במקומות ששום דבר אחר לא עוזר, אבל ההקלה הזאת היא רגעית והיא סוגרת אותנו במעגל סגור שקשה להחלץ ממנו. לפעמים תחושת המוות הפנימית הזאת מונעת התמודדות עם מקומות קשים שאנחנו לא תמיד בטוחים שאנחנו יכולים להתמודד איתם. לפעמים כשמרגישים את המוות בתוכנו, לא צריך להרגיש דברים אחרים, לא צריך לפחד, לכאוב, להיות בחרדה, לבכות, לצרוח, להידחות או לחילופין לאהוב ולצחוק - בן אדם מת לא מרגיש לא לטוב ולא לרע, והבחירה היא אם באמת מוותרים על הטוב ביחד עם הרע, אם נכנעים לסיכון ולא מוכנים לקחת את הסיכוי. ובכל מקרה - כל יום הוא יום חדש, החלטות יכולות להשתנות, בחירות יכולות להתהפך, הדברים דינמיים וזורמים, רק צריך לנסות לנווט אותם קצת לכיוון החיובי, למקום שבו אנחנו רוצים להיות, ואם אי אפשר היום, אולי יהיה אפשר מחר, או מחרתיים, או בעוד שבוע. מקווה שזה לא נשמע רע, הכל מהמקומות הכואבים שלי, מהדברים שעברתי, ושאני עדיין עוברת, מההתחבטויות וההתלבטויות שלי, ואת לא חייבת כמובן לקבל שום דבר או להסכים עם שום דבר. מחזיקה לך אצבעות, אביב.

אביב, שום דבר ממה שכתבת לא נשמע רע... זה פשוט ימים רעים שלי, שהולכים ומתדרדרים. והפסיכו' לא עוזרת לי בכלל, להיפך, היא רק מערימה מכשולים. סביר להניח שהרעיון הטוב ביותר הוא להחליף אותה. אבל אז אחזור לדפוס, שאני לא אוהבת - החלפתי כמה וכמה מטפלים בגילי הלא ממש מבוגר, וזה תורם להרגשה של הניתוק והתלישות. אם אני משלימה עם המוות שבי, זה רק בגלל שכל המלחמות עולות לי ביוקר רב... גם כשאני מצליחה לחזור ולנשום שוב, תמיד יש ברקע את הצל של המכה הבאה. זה לא יהיה נכון לכתוב שאני חיה בפחד בגלל זה, אבל זה בהחלט לא מאפשר לי לחיות חיים קצת יותר שלווים. וכן, ויתרתי על הטוב עם הרע... לא כ"כ מתוך בחירנ הגיונית, אלא יותר כמפלט אחרון. מוות פיזי לא יהיה מבחינתי "אסון גדול"; זה נראה לי יותר כמו סיום פתטי למשהו שבעצם נגמר מזמן. אני מניחה שנקודת ההשקפה שלי מעוותת ו"חולה". אביב, כ"כ רציתי שעם המטפלת הזאת זה יצליח, אבל הכוחות ההרסניים שבי רק מפריעים - היום היא איבדה את הסבלנות. היא עוד לא שלחה אותי לדרכי במפורש, אבל זה בהחלט עלה על הפרק. ושוב תחושת הכשלון וחוסר האונים, ושוב כעס שמצטבר ומצטבר, עד שיבוא הפיצוץ. ואני כבר לא יודעת מי או מה אני... קל לי לענות פה לאחרים בפורום - אבל את עצמי אני מקפלת יפה ושמה עמוק עמוק בשומקום... כי אחרת אמות. כי לפעמים נדמה לי, שאין לי יותר לאן לפנות. אני חושבת שאני פשוט עייפה כבר. מה שאני כותבת מנוגד לחלוטין למה שכתבת, אני לא מנסה "להוכיח" משהו, או להתנגד בכוונה... אני פשוט כותבת בלי לחשוב... ואולי אחר-כך, כשאקרא את זה שוב (בעוד זמן מה), גם לי זה יראה שחור מדי... או לא נכון... או סתם כמו עירמה של יאוש. הלוואי ויכולתי לבכות - הייתי בוכה עכשיו 5 שעות ברצף... אבל זה רק הכעס הזה. זה מה שנשאר. אני יודעת שבסופו של דבר הבחירה היא שלי - אבל אני מעדיפה לא לחשוב על זה עכשיו, כי ברור לי מה תהיה הבחירה. ואולי, רק אולי, מגיע לי עוד צ'אנס. אני כבר לא בטוחה.

יפה ותודה עמי

אין על מה.