עוד לא שבת...

10! 11 בעצם! יש נפילות ויש ירידות כניראה אבל את בדרך הנכונה וכניראה שגם אני ניראה לי שהקושי הגדול שלי טמון בהגדרה של עצמי כבן אדם רזה וקבלת המחמאות ושאר הבנפיטים שקשורים בהגדרה זאת. אני מעדיפה להשאר בטריטוריה המוכרת של השנאה העצמית אני רואה פה מכרים צצים כפטריות אחרי הגשם... איזה כיף יש לי קצת עבודה על המחשב אז שיהיה יום מעולה

אורה.. בוקר טוב.. הקושי הוא בקבלת עצמנו. נקודה. שמנים. רזים. זה כבר לא משנה. הקושי הוא בקרבה שנוצרת בכלל דרך המחמאות, אולי. הפחד הוא שמתחת לגוף יגלו אדם שאולי ירצו להתחבר אליו, אבל אולי גם לא. עד עכשיו היה אפשר להאשים את הגוף ואת צורת האכילה המוזרה לכל פניה, בגלל זה לא אוהבים אותי, לא מתקרבים אלי, לא רוצים להיות בחברתי, כי אני שמנה מדי, כי אני רזה מדי, כי אני מקיאה, כי אני בולסת, כי אני אוכלת הרבה, עכשיו כבר אי אפשר, עכשיו זה אנחנו, ואם מחמיאים לנו ורוצים להתקרב אלינו, יקבלו אותנו בלי המסיכה, בלי העטיפה, בלי הקליפות, בלי ההסוואות - אותנו נטו !! וכאן הקושי והפחד מדחיה ומזה שלא ירצו אותי כמו שאני באמת, אצלי בכל אופן. אז יותר קל להתעטף בבגד של שנאה עצמית, כי אם אני שונאת את עצמי, אין שום סיבה שבעולם שאחרים לא ישנאו אותי, אחרת מה הם רואים שאני לא ? מה הם מוצאים שאני איבדתי ? ושוב אני בבדידות ובלבד. עד שמחליטים לשבור את מעגל השנאה העצמית וההרס העצמי ולתת לאנשים להתקרב, ולהסתכן בפגיעה אבל גם לתת סיכוי להצלחה. סתם עוררת אצלי בוקר של תהיות.. ואסוציאציות.. אבל הכל שלי מהמקום שלי, ולאו דווקא מתחבר אליך.. שיהיה לך יום מקסים. אביב.

טוב כרגיל את לוקחת את מה שאני רוצה להגיד את מה שאני מרגישה ומנסחת ושמה את זה על השולחן אוף, ההתחברות הזאת לאני שבפנים וכל המוגלה הזאת שמתפרצת כשמתחילים לפתוח את הצלקות ואם נידמה לי שאין יותר מוגלה הרי שטעיתי יש כאן כמות שתספיק לשתי מלחמות עולם לפחות רוצה כבר להגיע לחלק הטוב של הבשר החלק הורוד זה שמגרד אבל מתחיל להחלים אני עם חום כמובן שלא לקחתי יום מחלה ואני יושבת עכשיו בעבודה מרגישה כאילו כל רגע אני הולכת להתעלף רגע קר לי רגע חם לי עוד שעה לסחוב... להיות נחמדה ללקוחות אולי הפאסימיות הזאת קשורה למה שתקף אותי טוב הגענו ל12? אוהבת