לצערי הפורום

אני מזדהה עם הכאב שלכם, אני בין אותו, הכאב הרגשי של בני 20 + רגישים , פגיעים וכואבים.היתי שם ועברתי מסלול ארוך עד למחלה והסוף המתקרב. אולי מילותי ישמעו חלולות וחסרי משמעות אבל אולי תקלטו משהו מהמסר החשוב שאני בגילכם לא היתי מסוגל לקלוט. כשאני מתבונן אחורה לעבר צעירותי האבודה אני חש צער על כל השנים שהסתגרתי, התעמקתי בכאב במקום לקבל פשוט את עצמי . מה אני אגיד לכם ? תהנו או תנסו להנות.גם כשכואב . אני יודע שהכאב שם אבל אל תתנו לו להכריע אותכם ובעיקר אל תתמכרו לו ולמטפלים ולטיפול. צאו אחוצה ,תנשמו את האויר הצח שח הערב תתבוננו בשמים במקום להתקע מול המחשב.גם אם אין לכם אהבה כרגע תהנו מידידות, משפחה. מה היתי נותן היום כדי לשוב להיות צעיר ובריא. כן אפילו צעיר שכואב וחש תסכולים. כמה עצוב , איזה אידיוט היתי שלא היתי מודע לפן החיובי והיפה בחיים. עסקתי בלמה ומדוע ולמה דווקא אני? אין לכם מושג עד כמה מהר מתילה הנסיגה, תהנו מהנעורים תהנו משנות העשרים שלכם. זו מתנה מאלוהים אל תזרקו אותה לפח. לא זורקים מתנות. תנסו שלא לנתח את דברי אינטלקטואלית, תנסו להתחבר למסר הרגשי. תלמדו מנסיונו של אח מבוגר שביזבז זמן משמעותי לריק. לא איני מדוכא, אני שלם עם מצבי ומקומי. ומהמקום הזה אני רק יכול ליעץ לכם לא להתקע בבוץ של הרחמים העצמיים.

לאחד, רחמים עצמיים הם שלב בתהליך הזה שנקרא דיכאון. כשבא לך לשכב במיטה ולבכות על כמה שחרא לך ורע לך בחיים ואילו חיים דפוקים יש לך, כל אחד מאיתנו שעבר דיכאון(או עובר בימים אלו) יודע על מה אני מדברת. במצב כזה כל עיצה ואפילו העיצה החכמה ביותר לא תעזור, זה פשוט שלב שצריך לקבל אותו והוא עובר , אחרי שמבינים שמה לעשות , מהרחמים האלו כלום לא יוצא אלא רק להיפך, אז מתחיל תהליך אחר. אבל כל אחד והקצב שלו. לפי דעתי האפשרות להעלות את הרגשות בכתב ולשתף בפורום, ולקבל תמיכה ועידוד זה מדהים. אמנם גם אני חושבת שזה לא רעיון טוב לשבת כל היום מול המחשב, אבל גם את זה עוברים. אני זוכרת ששרצתי באתר הזה כל היום וכל הלילה בתקופה הרעה שהייתה לי לפני חודש, קיבלתי תגובות מדהימות, מרגשות ומ ח ז ק ו ת מניר, מויוי, מאור ומעוד הרבה אנשים נחמדים שרצו לעזור, ואין מה לעשות - זה פשוט עזר לי! יש משהו מקל מאד בלהעלות רגשות כאב בכתב, זה משחרר. ועוזר לדעת שיש מישהו שמקשיב ומחזק במילה טובה. נוכחתי לדעת, עוד יותר מה כוחן של מילים, לפעמים מילה טובה עוזרת לסחוב עוד כמה צעדים, וזה המון. בקיצור, החוכמה היא לדעת לקבל, לקבל את הקושי, את הכאב ,את הסבל, את הרחמים העצמיים, את הכל כמיכלול כי מה לעשות בחיים האלו אין רגע אחד של שקט. ורובנו הגדול עובר את התקופות הקשות בהצלחה, כל אחד בקצב האישי שלו, אבל עובר. וכשעוברים את המשבר ויש קצת כוח- אסור לשכוח איך הרגשנו "פעם" ולהיות סובלנים כלפי אלו שרק מתחילים לעבור את זה עכשיו.

אמיר, אני באמת רוצה להגיב, אבל לא בטוחה איך... אולי לשאול איך אתה היית מגיב לפני כמה שנים על מה שכתבת? אולי לומר שכולם פה רוצים להגיע לשלב של להסתכל אחורה (ולא חשוב מה רואים, אלא פשוט להיות אחרי). אולי לציין, שלא כולם רואים את עצמם כ"תקועים מול המחשב", אלא מרשים לעצמם לשפוך דברים, שרק פה אפשר... כי ככה נוח ולא מלחיץ... אני, לדוגמא, לא שואלת למה ומדוע, ובטח שלא למה אני - מה זה משנה על מי זה נופל? אני כן שואלת 2 שאלות אחרות: עד מתי? ואיך זה יגמר? ואני מנסה לפענות על השאלות הללו לבד ועם אחרים, ובכל מיני דרכים (נכון שחלקן מופרעות לחלוטין). אני לא יודעת אם מה שכתבתי אינטלקטואלי בעיניך... אבל זה לא ממש חשוב, לא? HERA.

היי! גם אני מסכימה שלפעמים שלב הדיכאון והרחמים העצמיים כביכול הוא לפעמים הכרחי ובלתי נמנע. ובכלל, יש כמה מושגים שאני פשוט לא סובלת! ואחד המושגים האלה זה "רחמים עצמיים". ושני המושגים האחרים שאני ממש לא יכולה לסבול הם "להתבכיין" ו"לקטר". כי המושגים האלה באים ממקום אכזרי, מקום שלא מתחשב בנו, שלא נותן לנו לגיטמיציה להרגיש לפעמים רע! אבל דחילק, אי אפשר להיות תמיד מאושרים! מי שבמשך כל שנות חייו תמיד רק שמח ועלז ועלץ וחייך וצחק ורקד - שיקום! - אף אחד לא קם, הא? לכל אחד יש קטעי נאחס בחיים, ואפשר ואפילו צריך לדבר על זה. אז נכון שתמיד יכול להיות יותר גרוע, וצריך לשמור על פרופורציות וכולי וכולי וכולי. אבל יש רגעים שבהם סובייקטיבית הכל נראה שחור ואבוד, גם אם אובייקטיבית זה לא כך. ובדיוק בשביל זה ישנו הפורום, וישנם הטיפולים, כדי לתת לנו את הלגיטימציה והאפשרות ל כביכול "לקטר" ויחד עם זה להחזיר לנו את השמחה האבודה! כל טוב לכולם! נזבורה