למי שהיה מאושפז ולכל מי שיכול לענות

רציתי לדעת על המחלקה להפרעות אכילה בתל השומר... ממישהו שהיה מאושפז, או סתם כאלה שיודעים... והאם יש עוד מחלקות דומות בבתי חולים אחרים, אשמח גם כן לדעת... תודה..

(מקווה שזה לא ישמע מסובך) המחלקה בתל השומר, כמו שידוע לך, הינה מחלקה פסיכיאטרית. קיימות גם מחלקות שמטפלות בהפרעות אכילה והן מחלקות של אישפוז יום. יש הבדלים רבים בין שתי המחלקות, במחלקה הפסיכיאטרית, משולב טיפול פסיכולוגי, טי]ול תרופתי, והחולה לא חוזר הביתה אלא נשאר במחלקה ומתנתק כמעט מכל העולם. באישפוז יום, כמו שהבנת מהשם, זהו אישפוז יומי, חוזרים הביתה, אין טיפול תרופתי וגם אין טיפול פסיכולוגי. אלה הם חסרונות שמשפיעים מאוד על החולה. ואני אומרת לך את זה מניסיון, מכיוון שאני הייתי באישפוז יומי, זה נכון, עליתי במשקל והתרגלתי לעובדה שאם אני לא אוכלת אני אכנס לפסיכיאטרית (ולא רציתי בזה), אני נעזרתי ועדיין נעזרת בפסיכולוגית פרטית, שעולה המון כסף ואני מודעת לכך, ופסיכולוגים שהחולה מקבל מבי"ח לא תמיד משקיעים בטיפול, בעיקר בגלל שהם לא מקבלים על זה כסף. זהו עולם אחר. רוב הבנות שהגיעו במצב ירוד לאישפוז יום, יצאו משם מתוסכלות, עם כ"כ הרבה בעיות שעד עכשיו הן מצאו בהפרעה פתרון להן. הן לא מוצאות את עצמן ונכנסות לדיכאונות עמוקים, אני מכירה גם בנות שיצאו ממחלקות פסיכיאטריות, זה נכון שלהיות מנותק מהעולם זה קשה כ"כ, אבל גם כשהן היו בתוך ההפרעה עצמה, בבית, הן היו מנותקות כי הן בנו להן עולם משל עצמם. עוד דבר אחד: אף פעם אל תזניחו את הטיפול הפסיכולוגי! תקפידו שיהיה כזה, והוא יהיה טוב. המון בהצלחה.

זה נכון ולא נכון. קודם כל יש הבדל בין המחלקה להפרעות אכילה לילדים ונוער לבין המחלקה למבוגרים, וכדאי שתצייני לאיזה מהם את מתכוונת, כשאת שואלת. בכל מקרה, שתי המחלקות הן לא מחלקות פסיכיאטריות ולא נחשבות ככאלה, לא בבית החולים ולא מחוצה לו, כך שאין חשש מ"כתם" של אשפוז בבית חולים או במחלקה פסיכיאטרית, אפשר אחר כך להמשיך כרגיל, להתגייס, למצוא עבודה טובה, בלי כל הסטיגמות שנלוות לאשפוז פסיכיאטרי. מצד שני, הטיפול שם הוא אכן כוללני. לפי מה שאני יודעת, לא תמיד משולב בו טיפול תרופתי. השלב הראשוני הוא לנסות בלעדיו, לנסות את שאר הטיפולים, ורק אם המצב לא משתפר, או מחמיר, כמו שקורה לפעמים, פונים גם לטיפול התרופתי. נכון, תמיד יש את האופציה של אשפוז יום, שכולל דיאטנית וטיפול התנהגותי בהפרעת האכילה ספציפית, ואפשר לשלב בו גם טיפול פסיכולוגי פרטי, אבל הטיפול במחלקה באשפוז הוא מכיל יותר ותומך יותר. בדרך כלל בטיפול פסיכולוגי פרטי בגלל העלות היקרה שלו נפגשים פעם בשבוע, וכל השבוע נשאר להתמודדות אישית, ובמחלקה הטיפול הפסיכולוגי הוא העיקר, התמיכה וההכלה וההשענות הם המירביים, 3 פעמים פגישה עם פסיכולוגית בשבוע, טיפול קבוצתי, טיפול בהבעה, דיאטנית, ואם יש צורך גם טיפול משפחתי ותרופתי, ככה שאפשר לקבל הרבה יותר עזרה בהרבה פחות כסף. את צריכה גם לחשוב מה עדיף לך אישית, לקבל את כל העזרה המוצעת באשפוז תמורת התשלום של התנתקות קצת מחיי השגרה, או שאולי דווקא העבודה או הלימודים או מה שאת לא עושה עכשיו נותנים לך את הכוחות להמשיך הלאה ולהתמודד ועוזרים לך במובן מסוים להתקדם, מה האפשרויות הכלכליות להגיע לטיפול שיעזור בחוץ, שיכול לשלב גם כמה גורמים כמו פסיכולוגית, דיאטנית ואולי גם טיפול בהבעה כלשהוא. יש בעד ונגד, כמו לכל דבר, והשיקולים הם עד כמה חמורה הפרעת האכילה, עד כמה את צריכה את התמיכה וההכלה המסיביים יותר, ואיפה תוכלי לקבל הכי הרבה עזרה ולצאת מההפרעה באמת, ולא רק לטפל בסימפטום. בהצלחה בכל דרך שתבחרי.

יש יחידה לאשפוז יום להפרעות אכילה בבית חולים איכילוב...3 פעמים בשבוע אחרי בית ספר...הבת שלי מטופלת שם והמקום נהדר. אם תרצי עוד פרטים אשמח לעזור...רקפת

אז בשניידר יש מחלקה להפרעות אכילה, אישפוז יום, אבל זה קצת יותר כבד, מהבוקר עד שש כמו שאמרתי למעלה, אני הייתי שם, ומצטערת שאני לא יכולה להגיד שהמקום "נהדר" את בטח מבינה למה. כי הצילו אותי.

אז ככה---אני הייתי מאושפזת בכל מיני סוגי מסגרות לטיפול בהפרעות אכילה ואני מסכימה עם רות, זה ממש תלוי בך ובמוכנות שלך! אישפוז במחלקה סגורה הוא קשה וצריך מוכנות ולדעת שלא משנה מה את רוצה להשאר עד סוף הטיפול ולבדוק דרך אחרת של חיים- אם לא אז מניסיוני האישי זה לא עוזר ואף יכול לגרום לתחושה נפשית עוד יותר קשה. אני לא נשארתי באף מסגרת עד הסוף שפגע בהרגשת הקומפטנטיות והביטחון העצמי. בסוף את כל העליה שלי במשקל עשיתי בבת אחת ואני מתחרטת על כך ונאבקת היום עם בולמוסים- זה לא חייב להיות כך. בכול דרך שתבחרי תנסי להישאר בה וליזכור מה חשוב לך מעבר לאנורקסיה. בהצלחה ואם יש לך עוד שאלות את מוזמנת לכתוב

היי... כתבת שהיית מאושפזת בכל מיני מסגרות... את יכולה אולי לפרט? גם במחלקה סגורה? "לחשוב מה יותר חשוב לי מאנורקסיה..." ... לאט לאט אני שוכחת . . . תודה שהגבת.