בזמן אמת

החרדות שלי בזמן אמת חרדותs disorder panic פחד מעצמך מאיך תגיב או תתנהג. מה יחשבו עליך אנשים. מה יקרה אם פתאום תתעלף או לא תוכל לצאת ממקום/מצב מסוים . למה זה קרה לי? איך זה שהפכתי מאדם מלא שמחת חיים ובעל בטחון עצמי לפחדן מדוכא שנלחץ ממה שיגיע בדואר. אולי המשטרה מחפשת אותי, אולי הוצאה לפועל תתדפק על דלתי. מי מצלצל אלי בשעה כזאת, אולי קרה משהו. דופק מהיר, אני הולך למות זהו. הידיים שלי מזיעות, הבטן מתכווצת בכאב, הכל מסביבי מאבד פרופורציה. הקירות מאיימים עלי. עכשיו הולך לקרות משהו רע אני בטוח. מה אם אצטרך לדבר בנוכחות אנשים, כולם מסתכלים עלי ובוחנים אותי רק שלא אכשל רק שלא אעשה מעצמי צחוק. איפה בית החולים הכי קרוב לפה? גם אני רוצה לעשן ג'ויינט ולצחוק יחד עם כולם. להשתחרר קצת. רק מעט של רוגע. נמאס לי להלחם נגדי. מה חטאתי? רחמים עצמיים כן!!! אף אחד לא מבין. צוחק למראית עיין, משדר "הכל בסדר". עמוק בפנים אני נאכל. איך אני יוצא מזה? זה לא יגמר כנראה. בסוף אני אשתגע, אני אגמור באיזשהו מוסד פסיכיאטרי. עכשיו אני לבד במלוא מובן המילה, מחפש אחר ישועה, משהו קטן שאוכל להשען עליו. שום דבר כבר לא משמח אותי. הפסקתי להינות ממה שבעבר "עשה לי את זה". אישה מחבקת, מלטפת מהלב יכולה להוות תחליף מצויין לציפרמיל ולקלונקס. זה לא ממש נראה מציאותי שיקרה לי, הרי אני פאק בייצור, נמוך, חולני, מפונק ותלותי. אף אחת לא משתינה לעברי. אני מנסה, באמת. אפילו מתפשר, אבל תמיד אני נדחה. חוזר הביתה עם זנב בין הרגליים, מתחנן לאלוהים שיעשה קסם. בוכה על עצמי, כועס על הבריאה, על מר גורלי. מה לעשות , כזה אני. בקצב הזה אמות משברון לב, מתוך תיסכול וכעס. עוד מעט סוגר שלושים, ילד גדול. למה??? קיבינימט!!!!! מביט בעברי ולבי נקרע. הכדורים שאני לוקח מרככים את הכאב. הלילות לא לילות, השינה עכורה והבוקר מתסכל.עוד יום של יסורים ממתין בפתח. אולי היום זה יקרה אולי היום היא תבוא, בהירת עור, רזה רחמניה, שתיקח אותי תחת כנפייה ותגאל אותי מייסורי. אני רוצה לברוח ממני, לצאת מתוך החולה, לפרוץ החוצה, לחטוא, לעשן, לזיין להגיע אל שיא הקריירה אל פיסגת העולם, שכולם ידעו מי אני, שיכבדו אותי, שייתנו לי לעבור. אני עצור, חולה, פוחד לסטות מהמסלול. הנה אני האדם הקטן, בובת המריונטה של הגורל, ממתין למצב רוחו של מפעילה. לחסדיו של אל עליון גומל חסדים טובים, מקים נופלים ורופא חולים. באמת שאני אדם טוב, רחמן, יש לי לב רגיש. לא עשיתי רע לאיש. תמיד מרצה את כולם רק שלכם יהיה טוב. רק שאראה טוב בעיניכם ותאהבו אותי

אוז, מצטערת על העיכוב בתשובה. נראה כי יש בך חלקים רבים מדוכאים ומיואשים מהמצב בו אתה מצוי. אבל לא הבנתי מדבריך האם אתה נמצא בטיפול. סוג ההפרעה שהזכרת אינה "גזר דין" שאי אפשר לחיות איתה. יש צורך בטיפול מקצועי ונכון, שבדרך כלל משוב" טיפול תרופתי וטיפול פסיכותרפויטי, עם אלמנטים התנהגותיים. זוהי המלצתי עבורך. תשיג לעצמך טיפול טוב, מקיף ומעמיק, ותראה שהשד לא כל כך נורא. בהצלחה, טלי פרידמן

אוז יקירי, החיים אינם פיקניק, מה לעשות. התחושות שאתה מתאר, או לפחות חלקן, משותפות לי ואני בטוחה לעוד המון אנשים כאן בפורום ובכלל בעולם. אני לא יודעת כמה זה מנחם אבל אתה לא לבד. אני חייבת לציין שהמילים שלך חדרו וצימררו מעוצמת הכאב שטמון בך ואשר אני כ"כ מסוגלת לזהותו ולהזדהות איתו. כל מה שאוכל לומר הוא שיש מקום לתקווה, אני מאמינה שתעבור את התקופה הנוראית הזאת גם אם זה ייקח זמן. דברים טובים באים אם מחכים בסבלנות. גם אני מחכה, כבר הרבה זמן, לכל מיני דברים שייקרו. גם אני שואלת מתי אמצא אהבה , מתי אמצא לי שותף לחיים- להתחלק איתו בעצב ובשמחה, בהצלחות ובכשלונות, גם אני משוועת לחיבוק אוהב ולכתף תומכת, גם אני טובת לב, (יש האומרים יתר על המידה),וגם אני רוצה להצליח בחיים, בקיצור גם אני רוצה להיות מאושרת. אבל אני חושבת שהדרך אל האושר רצופה היא מיכשולים רבים, כמו שהשיר ההוא אומר... רק אל תתייאש! אני יודעת שזה קל להגיד אבל תאמין לי לפני חמישה ימים אני הייתי במצב שלך והיום יש לי קצת יותר כוח. אז אני מחלקת לך פיסה קטנה מהעוגה הצנועה והקטנה שלי, אולי זה ייתן לך קצת כוח. "...כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע, לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע, לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל, כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל, בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום.. כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים לשמוח, כדי שיהיה לנו טוב, שיהיה לנו כוח שיהיה לנו טוב יהיה טוב..." אמן!