אמא שלטנית יותר מדי - מה לעשות?

שלום, שמי רביב ואני בן 24. רציתי לשאול משהו, האם הורים או יותר נכון אמא צריכה לומר לבן שלה (בן 24) מה לעשות?? זה הגיע למצב של עד כדי שהיא קובעת אפילו עם מי ללכת להיפגש למשל בתל אביב כשאני גר בנהריה, היא לא מסכימה שאסע לחו"ל (ארגנטינה למשל) ודברים אחרים כמו ללמוד בתאטרון ולהיות שחקן (חלום גדול). עד כדי מילים שהיא אומרת לו "אני יהרוג אותך יהיו מכות בבית הזה"... וכו...... או אח שלך שאומר אתה פסיכופטי ואמא שלך אומרת עוד יאנסו אותך שם ירצחו אותך בח"ול וכדומה . מצב זה מאפיין לפי דעתי אמא שהיא שלטנית יותר מדי, ותגובתה יותר מדי מוגזמת. מה אפשר לעשות?? ניסיתי את כל האפשרויות להרגיע אותה בעניין הנסיעה לחו"ל וכדומה.. יש לומר שנולדתי עם חיך ושפה שסועים , ויכול להיות שבגלל זה היא דואגת יותר מדי ממה שצריך, זה הגיע למצב של כפייה מצד האמא. מקווה שמישהו יוכל לעזור בנוגע לשאלה או בנוגע למצב תודה רביב .

אם אתה בן 24 ועדיין נתון למרותה, יש כאן בעיה. הורה יכול ליעץ אבל לא לכפות ולאיים, אפילו בגיל צעיר יותר משלך. אתה פשוט צריך להעמיד אותה בפני עובדות ולהגיד לה באופן ברור מוחלט והחלטי שיש לה ברירה לקבל את המעשים שלך ולהביע את דעתה כאשר אתה לבסוף תחליט בעצמך , או שפשוט תפסיק לשטף אותה יותר גם אם זה יעלה לה בניתוק הקשר ביניכם. אני חושבת שברגע שתבין שהיא עלולה להפסיד אותך, היא תתמתן קצת.

שלום ורדה - אומרים לשתף ( מהמילה שיתוף) ולא לשטף ( שזו כנראה המצאה שלך !)

רביב, כמו שורדה אומרת, צריך להעמיד אותה בפני עובדות מוגמרות. אתה בן 24, מה אתה עושה? עובד, לומד? האם כשהתבגרת זה היה כך? אני רק רוצה לציין, שדודי ניסו לכפות עליי את הדיאטנית שלהם, אבל ירדתי במשקל בדרך אחרת (כי אני רציתי) והם ראו שאפשר גם כך. הערת אגב להורים: אי אפשר להגיד לתינוק: "תיזהר, אל תתקרב לתנור!!!! הוא חם!!!!". חייבים לשים לו את היד על התנור כדי שיבין שזה חם. אתם לא יכולים לגונן עלינו כל הזמן. לעיתים צריך לטעות. עדי

כן זה היה ככה מגיל 18 ומעלה ברור שמגיל 18 מכובד עלי הדעה שההורים כן אחראים על מעשי הבן שלהם. אבל מגיל כזה כבר לא מקובל להתערב. כנראה שהמצב המדיני יצר פחד מאוד מתוסכל אצל אמא שלי. כמו שאומרים שאנשים כאלו הם "נפגעי ההלם ואיבה" - ולכן נוצר פחד שלא ניתן לתאר אותו- זוהי ההסתברות הגדולה שזה מה שקרה לאמא שלי.

לכל מי שענה לי . ניסיתי מה שאתם אומרים כבר אבל לא עוזר כלום. אני בסוף עוד אקנה את הכרטיס וגם באמת אם זה יעלה בניתוק קשר איתה ולא לדבר איתה אז אין מה לעשות. אשמח לשמוע גם את עצות הפסיכאטרים שפה. כי זה באמת מצב לא נורמלי ככה אני מרגיש. כי זה באמת הגיע למצב של כפייה (של מה לעשות ואיך לעשות). יש לציין שלאמא שלי אין אמונה בי כלל. למרות שלחברי כן יש, אני יודע לכתוב נובלות ובדיוק בימים אלו אני כותב כדי להשתמש בה להעלות לתאטרון שם וללמוד עליה כדי להיות שחקן. הוריי חושבים שלהיות שחקן זה בכלל לא עבודה ויש בי את יצר האומנות והרבה אמון שכן אצליח בזה. מקווה לאיימיל מאיש שעוסק ברפואה זו. תודה, רביב .

רביב,יש לי בת בת 17 שרוצה ליהיות שחקנית ולמרות שאנחנו בתחום שונה לגמרי מעודדים אותה לכך כיוון שהיא מוכשרת וזה חלומה. אתה צריך לעשות מה שאתה אוהב וטוב בו, כיוון שבחיים שלושת רבעי מהזמן אנחנו בעבודה ואם זו עבודה שלא אוהבים זה גורם לסבל ולתיסכול. אתה נשמע בן מתחשב ומבין אבל עליך לזכור שאלו הם החיים ש ל ך ולכן חיה אותם מבלי לתת לאחרים לכפות עליך את דעתם (צריך להקשיב, להתחשב ולחשוב -- ואחרכך להחליט ) אני מאחלת לך המון הצלחה וישר כוח.

שלום רב, מומלץ לשניכם לפנות להוועצות משותפת עם פסיכולוג/ית. אם תרצה הפנייה פנה למייל האישי, עם איזכור העניין. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם