לאחת

היייי תודה רבה רבה רבה.....יש דרך בה את יכולה לייעץ לי ללכת הכוונה אייך לשנות את מחשבתי שכולם חושבים אליי שלילי או אייך להפסיק לכנות באחרות אני לא מכנאה ביופי כי יש לי וזה לא מענין אותי גם היופי שלי אני מכנאה בבנות שיש מימה באמת לכנות בהם ביופי פנימי. כן אולי באמת היה לי שינוי בצבא=את יודעת אני ישמע לך כמוזרה אך כמה שאת מעודדת אותי ומראה לי שזה לא כול כך גרוע צבא ויש הבדל מבחינה חברתית עדין קשה לי לקבל שזה מציאותי וזה יכול לקרות??????אני פשוט כמה שאני רוצה להכל אני לא מצליחה. זה נראה לי שאני תמיד ישאר כחחה ולמה שפתאום היה לי אחרת מימה שהיה לי בעד כה. אני יודעת שאני צריכה להאמין ביחולות שלי אבל זה בלתי אפשרי אני לא מצליחה. ואני רוצה! אני חוזרת כול הזמן על אותה תשובה כי אני אף פעם לא שלמה ומרגישה שאני צריכה עוד ועוד חיזוק ועידוד. אני נורא פחדנית הרבה פעמים מפחדת לדבר להסתכל לאנשים בעיניים להיות עם כולם כשאין לי על מה לדבר הקטע הזה נורא מפריע לי אני לא מסוגלת להיות בחברת אנשים כשאני מרגישה לא קשורה ואין לי מה לומר=אז פשוט אני הולכת לי לבד מחכה שזה יגמר ושוב ושוב ושוב כך......זה גם מוכר לך? חוף מזה מה איתך נורא כייף לי שאני יכרתי משהי כמוך את באמת נחמדה וטובת לב רחב. אוהבת נטעלי

היי נטעלי! או-הו, כמה שהקטע הזה מוכר לי! הפחדנות, הביישנות, ההרגשה שאף פעם לא תשתני, שלך - תמיד יהיה פחות מלאחרים, שאת כבכיכול שווה פחות מהאחרים, שאין לך מה לומר, ששום דבר לא יסתדר לך, וכולי וכולי........ ובכל זאת - תראי! אם הגעתי לגיל 48 ואני עוד בחיים - סימן שלא היה נורא כל-כך..... אז נכון שלא התחתנתי, אז מה? זה לא עושה אותי "עם זנב וקרניים". וחוץ מזה - אני מצליחה בעבודתי (וסליחה על ה"צניעות" - אבל אני פשוט רוצה להראות לך שדברים אפשריים), וכמו שאמרתי לך - למרות הכל ארגנתי לי חוג חברים שבאמת הולך איתי לאורך כל הדרך. ואם כבר הזכרנו את העבודה והחברה שלי -אז אני מוכרחה לספר לך משהו שקרה רק לפני ימים אחדים ושהזכיר לי כמה הימים ה"רעים" כבר מאחורי: כמו שאמרתי לך, בצעירותי גם המעמד החברתי שלי היה בזבל. לא הערכתי את עצמי וגם אנשים לא העריכו אותי ; הייתי לא פעם מושא ללעג - ואני כבר לא יודעת מה קדם למה - את יודעת, זה כבר שאלה של "הביצה והתרנגולת". והנה, לפני כמה ימים, אדם מהעבודה שלי, שאני מכירה היטב, דיבר בטון לגלגני למישהי, (וזה היה מאוד מכוער אבל זה כבר נושא לדיון בפני עצמו), ופתאום תפסתי את עצמי ואמרתי: רגע, ככה בדיוק היו מדברים אלי לפני 30 או 35 שנה - וכבר שנים שלא מדברים אלי כך! כבר שנים שהאדם הזה, ולא רק האדם הזה, אלא כל מי שבא איתי במגע - מדבר ומתיחס אלי בכבוד, בדיוק כמו שמגיע לי! אז בקיצור - את רואה? להיות בזבל מבחינה חברתית - זה לא גזירה משמיים. תמצאי לך - בצבא ובשאר המסגרות שבהן תהיי - את אותם האנשים שיש לך "כימיה" איתם, תהדקי איתם את הקשרים, תשתדלי להצליח ולהוכיח את עצמך בכל המטלות שתצטרכי לבצע. ופתאום, מבלי להרגיש איך ומתי - תיווכחי לדעת שאת בדיוק כמו כולם, שאת מוערכת, שסומכים עלייך... אני לא אומרת שלא יהיו אף פעם ספקות וחששות - הדברים האלה אף פעם לא נעלמים לגמרי. אני בכלל מסופקת אם יש חיה כזאת כמו בטחון עצמי מושלם, בלי שום ספקות וחששות. יש אולי הצגות של בטחון מושלם - אבל לא בטחון מושלם. וגם בלתי אפשרי שתהיה לך "כימיה" עם כל יצורי האנוש עלי אדמות. אבל אני בהחלט מאמינה שהשיפור יבוא! כמו שזה קרה לי - אין סיבה שזה לא יקרה גם לך! מחזיקה לך חזק-חזק! באהבה! אחת כ