לדנה

הייי דנה מה נשמע? תראי דנה את צודקת בהכול, היום גיליתי משהו חשוב ונורא גיליתי את בעייתי שגורמת לכך פשוט מאוד אחרי חשיבה מרובה: אני פשוט זאת שלא מתייחסת לאחרות לא מפתחת קשריים מחזירה דחייה ומראה פחד מלהתחיל יצירת קשריים בינתים לא מתחברים אליי וישר מסתכלים אליי כאל מוזרה או סנובית ומתרחקים מימני ואז אני גם מתרחקת ואז יוצר מצב של חוסר כלל קירבה ובקושי שלום. היום חשבתי וחשבתי וזו באמת אני. וכמה שאני רוצה ומנסה להשתנות לא הולך לי... הפחד אוכל אותי הפחד שוב של נטישה חברתית או דחייה.... יש לי פשוט טראומות...

היי ילדונת, טוב לשמוע אותך. אני חוזרת על מה שכבר אמרתי לך לא פעם אחת, בעניין הזה אין קיצורי דרך. תתקרבי לאנשים ותראי נכונות שאת רוצה ומוכנה להתיידד איתם, תנסי לספר להם על עצמך ולשתף אותם במה שקורה לך ועובר עליך. וגם אם יהיו מקרים של אנשים שיידחו אותך תחשבי שעל כל מקרה של דחייה יהיו הרבה כאלה שישמחו להכיר אותך ולהתחבר אליך. יש הבדל גדול בין דחייה לנטישה. את מדברת על דחיה מבחינה חברתית שאת היא הסיבה לדחיה. את משדרת ריחוק, מופנמות וכביכול סנוביות. ומי ירצה להתקרב לאחת כזאת? את צריכה גם להתחיל לחשוב במונחים אחרים. טראומה היא משהו קיצוני וחריף. אז אל תחשבי על טראומות ושלא יהיו לך סיבות לחוות טראומות. תעשי את הצעד הקטן הזה ותתחילי לגעת בסביבה האנושית מסביבך. צאי מהבועה של הסגירות והבדידות ותנסי להתעניין באנשים סביבך, להקשיב להם, לגעת בהם, להיפתח אליהם ולאפשר להם להגיע אליך ותראי איך שהם ירצו בקרבתך. כולנו אוהבים שמקשיבים לנו ומעניקים לנו תשומת לב. תתחילי לאט לאט, צעד אחרי צעד ובסוף זה יזרום מעצמו. ואז אולי באמת תוכלי לסגור מאחוריך את הדלת ולסיים עם התקופה העצובה והבודדה ולהתחיל בחיים חדשים מלאי צבע, תוכן ועניין.