לטלי פרידמן, דפני, אביב

היי אני רוצה לשתף, ולא רק משום שאני כל כך זקוקה לעזרה בתקופה האחרונה, אלא דווקא, משום שלא כתבתי לכן, דפני, אביב ואני רוצה. הפגישה האחרונה היתה זוועה. התאכזבתי. כל כך התאכזבתי הרגשתי את הבדידות הכי איומה בחיי. ("הגעת לכאן עם כרטיס ביקור לא קל" זה מה שנאמר לי, אני יודעת, צריך להוסיף שמן למדורה? צריך לדרוך על יבלות ולפזר מלח על פצעים פתוחים מדממים?) זהו. אמרתי לעצמי זהו. אני יוצאת מהטירוף הזה. מחוסר היכולת. מהדמעות, מהבכי מחוסר התפקוד שמופיע אחרי הפגישות האיומות הללו. וזו רק שעה אחת בשבוע אלוהים אדירים. איך אפשר להתגבר על כל כך הרבה כאב??????? אולם ועל אף הכל, יש בי תכונה (שהיא מן המזוכיסטיות) שאני צריכה להגיע לשפל שבשפל כדי להתרומם מעלה (כך עם הבולמיה, כך עם עבודה לא מספקת וכו') וכך כנראה גם בטיפול. ואולי וזו התקווה שהפעם התכונה האיומה הזו תביא רק טוב??? מי יודע? 5 פגישות - קצה קצהו של הקרחון של הטיפול הנפשי . אני יודעת שאני נמצאת בקליפות היבשות של הבצל (כך אני מרגישה) קליפה אחת גדולה יבשה שאין בה חיים, שאין בה תסיסות. יאוש, כן היאוש. יהיה בסדר נכון? רחלי

שתגובותיכן תמיד מעודדות ואפילו לקצת. תודה על התגובות הקודמות. רחלי

רחלי יקרה, קודם כל כן, יהיה בסדר !! היאוש קיים וזה הדבר הכי טבעי בעולם כרגע, גם אצלי זה היה ככה, אני אחרי 5 פגישות עוד לא ידעתי בכלל אם אני בטיפול או לא. אז עוד הגעתי כל פגישה ואמרתי שאני רוצה לעזוב את הטיפול וללכת, שאני לא יכולה איתו ועם הבולמיה ועם ההקאות ועם הייאוש וחוסר הכוחות אז אני מוותרת עליו. "כרטיס ביקור לא קל" - לאף אחד מאיתנו אין, בגלל זה הגענו לטיפול לא ? אם היה לנו כרטיס ביקור רגיל לא היינו שם מן הסתם, אבל זה לא נאמר בשביל לשפוך מלח על הפצעים, זה נאמר כדי להכין אותנו לקשיים ותחושות הקשות שאת מרגישה בדיוק עכשיו, לדמעות, לבכי ולחוסר התפקוד שמופיעים אחרי הפגישות ולתחושת הלבד. זה בא לאמר שיש בעיות, וצריך לעבוד עליהן, וזה יקח ממך בהתחלה לפחות הרבה כוחות, וישאיר אותך בסוף הפגישה במקום קשה, ורק עם הזמן, את תלמדי להשתחרר גם מהן, ויהיו גם פגישות טובות יותר ומחזקות יותר כשהדברים יתחילו לעלות ולהיסגר אצלך בפנים, ואולי בתקופות קשות התחושות הללו תחזורנה אבל אז יותר קל לדבר עליהן ולהתגבר עליהן. לכל מטפלת יש דרך אחרת להגיד שטיפול זה לא דבר קל, זה דבר קשה מאוד שמתלווה להמון רגשות סוערים ותוססים, ולהכין את המטופלת לזה, כדי שכשתגיע תחושת הלבד אחרי הפגישה, והיא לרוב מגיעה, המטופלת לא תברח ולא תוותר על הטיפול מתוך הייאוש הגדול, וגם שלך מצאה את הדרך שלה. וכן, כולנו בסוף צריכים לגרד את קרקעית התהום המסריחה הזאת כדי להתחיל לעלות, כנראה שגם פה אין דרך אחרת, ואני רואה את זה המון בפורום. עד שאתה לא נמצא כבר בקצה התהום וכמעט כמעט נופל, בדרך כלל לא מגיעה עליה, וזו תכונה מזוכיסטית ? אולי ? אבל גם כל תהליך ההרס העצמי והבולמיה הוא מזוכיסטי במידת מה, הוא כואב ומייסר, אז יש דמיון. רחלי, תמשיכי הלאה, עם כל החבילה הכבדה שאת סוחבת, ודברים יסתדרו, בסוף הענינים של הבית והעבודה והאחות וגם הבולמיה יתחילו למצוא כיוון ולהסתדר. אני איתך, עוברת מחדש את כל השלבים וכואבת, אבל גם יודעת שיהיה בסדר אם רק תמשיכי, שיהיו תקופות קשות, אבל יהיו גם תקופות של כוח וחוזק ויכולת, וגם עם הקשות את תלמדי להתמודד. אביב.

אביב יקרה, 1. ראי כמה עזרה את מעניקה במילותייך. אני חושבת שלכתך מפה יהיה הפסד משמעותי לנו....אולי תשקלי זאת שוב? 2. מילותייך לרחלי כדורבנות, בעיקר כעת. אני בטוחה שאת עומדת מאחרויי מילותייך...אבל האם את מוכנה גם כן להתמודד עם הקושי ולהמשיך הלאה? מחכה לתשובתך, טלי פרידמן

היי רחלי, כתבת המון דברים כואבים, אני בקושי יודעת ממה להתחיל... אולי אתחיל דווקא מהסוף: יהיה בסדר!! הימים הנוכחיים אמנם מלאים כאב, עצב וייאוש - אבל את יודעת שאת בדרך, שאת עושה משהו טוב לעצמך בכך שאת מנסה טיפול. אפשר לחשוב על זה כך: כשם שבמצבים מסויימים עזרה רפואית נאותה דורשת מהרופא להכאיב לחולה, לחטט בפצע הפתוח והמדמם, לנקות בכוח את המוגלה שהצטברה, לחטא בחומר אנטיספטי שורף... כך גם בטיפול. כל הפרוצדורות האלו מכאיבות מאוד, אבל הן חיוניות להבראה. כן, הגעת עם כרטיס ביקור לא קל. מי מאיתנו הגיע עם כרטיס קל?? רוב האנשים פונים לטיפול פסיכולוגי מתוך מצוקה גדולה, סבל מתמשך, ייאוש קודר... אף אחד מאלו אינו קל, ובוודאי שצירוף של כולם יחד הוא קשה. אבל רחלי, זה לא נאמר כדי לייאש אותך. אולי כדי להכין אותך לכאבים הצפויים, לפגישות קשות שעוד נכונו, למאבק ממושך. את הרי מוכנה למאבק הזה, כתבת כך בעצמך כשהחלטת ללכת לטיפול. ייתכן שהמטפלת שלך הייתה יכולה למצוא דרך ניסוח עדינה יותר, אבל זה בשום פנים לא מבטא ייאוש ממך!! זה נועד רק להכין את שתיכן נפשית לעבודה הקשה המחכה לכן. אגב, לדעתי כדאי גם לפתוח את הנושא הזה ביניכן, להביע את הפגיעה שחשת כאשר "הגדירה" אותך כך. נראה לי שהפגיעה הזו, ההרגשה שאולי מיואשים ממך או שאת מאכזבת היא נקודה חשובה שאת גוררת אתך לאורך חייך. כאב שעכשיו בא לידי ביטוי בטיפול אבל כנראה שמקורו עמוק הרבה יותר... אולי אני טועה, אבל שווה לבדוק. ודבר אחרון: את אמנם נמצאת בשכבה החיצונית של הבצל, כהגדרתך, אך זו בשום אופן אינה שכבה חסרת חיים! נכון שב"איזור הגאוגרפי" הזה של הבצל שלך מצויים בעיקר הפחד והייאוש, אבל גם אלו רגשות ח-י-י-ם ,שקיימים בך. ובדיוק כמו בקילוף בצל, צריך לעבור את השכבות העליונות הקשות כדי להגיע לליבה, למרכז ההוויה. (אלא שבניגוד לבצל, הליבה שלך לא תהיה כל כך שורפת ומייסרת! אז אולי נשתמש באלגוריה אחרת...?) רחלי, הייאוש הזה מכאיב, פוצע, אבל הוא חלק מהדרך. אי אפשר לדלג עליו, בדיוק מהסיבה הזו: הוא חלק מחייך, חלק המבטא את הקשיים, את הבדידות, את חוסר האמון שפעם משהו ישתנה... את כל מה שאינו מושלם בחייך , שאולי התכחשת לו זמן רב. אבל הייאוש הזה אינו נצחי. הייאוש הזה כנראה יופיע ויימוג לסירוגין במהלך הטיפול, אך בסופו הוא עתיד לפנות את מקומו לרגשות אחרים, חיוביים יותר, משלימים יותר. התקווה נראית כאילו נגוזה, אך היא תשוב. אל תתני לייאוש לנצח. הוא בר חלוף, רק החזיקי מעמד... אוהבת, דפני.

לאביב ודפני, אכן הדברים כואבים ואולם כאן איתכן אני מקבלת חיזוק להמשך הטיפול, לא לעזוב, לא להישבר בשלב כל כך מוקדם. נכון החלטתי ולכן גם אעשה ולו רק על מנת לומר לעצמי עשיתי. תודה על התמיכה אני זקוקה לזה הרבה. (מעולם לא נזקקתי לכל כך הרבה, כנראה שבאמת הכל צף עכשיו), רק פוחדת שלא אמאס, שלא אמאיס את עצמי על אנשים יקרים לי. מקווה שלא יתעייפו ממני. אני מודה לכן על תשומת הלב. על הדברים (אם כי הם בהחלט לא קלים) שמעוררים תקווה מחודשת. רחלי

רחלי יקרה, כפי שקודמותיי השכילו לכתוב, אכן מדובר בתהליך ידוע. הקושי הוא בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי, הלוואי וזה היה אחרת, אבל זה לא. דרך הקושי והכאב, אנו מוצאים את הכוחות והיכולות שלנו. כמו הכאב שבצמיחת שיני החלב...זה כואב אבל בסוף יוצאות שיניים שעוזרות לנו לחיות ולהנות מאוכל טעים... אי אפשר לדלג על הכאב והקושי הנורא הזה, צריך לעבור דרכו. אני מחזקת את ידייך. מאוחר יותר זה יהיה קל יותר. אני בטוחה. טלי פרידמן