חרדות ופחדים

חברתי, שהיא כיום בת 21, עברה אונס בגיל 6 עליו לא דיווחה לאיש עד לפני כשנה. אז, תוך כדי שיחת חולין, היא סיפרה לי על המקרה. כמו כן היא החליטה לספר להוריה על כך. לאחר זמן קצר היא החלה לעבוד בעבודה חדשה, אותה נאלצה לעזוב עקב התקפי חרדה קשים שכללו דיכאונות דחופים, הקאות, שילשולים, קוצר נשימה, ומחשבות שליליות - לא הגיוניות לכאורה - כמו לשכנע את עצמה שהיא חולה במחלות סופניות. בעקבות כך היא החלה בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שהקל במעט על המצב. הפחדים והמחשבות השליליות לא נעלמו לגמרי אבל לרוב לא הפריעו בשגרת החיים. לאחר כ-8 חודשים היא הפסיקה את הטיפול הפסיכולוגי משני טעמים. ראשית, היא הרגישה שהיא "עומדת במקום", ושנית מטעמים כלכליים. הטיפול הפסיכיאטרי, שמסתכם בכדור סרוקסט ( כמדומני ) ליום, נמשך. בעוד כשבוע חברתי מתחילה ללמד באוניברסיטה, דבר הכרוך גם בעזיבת הבית. בימים האחרונים, כנראה בשל הלימודים הקרבים ובאים, חזרו התקפות החרדה עם אותם סימפטומים שציינתי לעיל. המצב נראה רע מאד, חברתי חוששת שלא תצליח להשתלב בלימודים כשם שקרה בעבודה אותה נאלצה לעזוב. כמו כן היא משליכה על מצבה בחיים בכלל כלומר האם היא אי פעם תוכל לעשות צעד משמעותי כלשהוא בחייה ? שני דברים חשובים ראויים לציון. ראשית, אני וחברתי חברים מזה כשנתיים וחצי, הקשר ביננו חזק ואני אוהב אותה מאד. במשך כל התקופה המתוארת תמכתי בה וניסיתי להבין ככל האפשר. שנית, חברתי מאד מודעת לעצמה ויודעת שכל הפחדים שלה הם "לא הגיוניים" אבל היא פשוט לא יכולה לעשות כלום נגדם. שאלותי הן : מה אני יכול לעשות כדי לעזור לחברתי ? איך אני צריך להתייחס לעניין ? - האם אני צריך להביע בפניה דאגה כנה מן העניין או להעמיד פנים שזה לא מדאיג אותי ושאני חושב שזה פחדים טבעיים ברי חלוף ? מה היא צריכה לעשות ? האם אין סכנה בטיפול התרופתי הממושך ? האם כל החרדות הללו נעלמות לחלוטין בשלב מסויים או שזה משהו שילווה אותה כל ימי חייה ? ד"ר, אני מצטער שאני נשמע מעט דרמטי אבל אני פשוט מפחד. תודה מראש על ההתייחסות ותשומת הלב.

בני שלום רב, בהתיחסותי למכתבך אני לא אעסוק בתכנים הפסיכיאטריים - התרופתיים, לזה תאלץ לחכות להתייחסותו של הפסיכיאטר, ד"ר פלד. לעניינינו, ממכתבך עולה מצוקה רבה וחשש מהעומד לקרות. הסיפור של חברתך אינו פשוט וטומן בחובו קושי וחרדה רבה לצד כוחות רבים של התמודדות רבת שנים עם תקיפה מינית. אתה כותב שהיא היתה בטיפול פסיכולוגי אך הפסיקה אותו בשל תחושה של "תקיעות". התחושה הזו מוכרת בטיפול, ודווקא בשלב זה יש חשיבות רבה להישאר בטיפול, ולהעלות את הקושי ואת התחושות בתוך חדר הטיפול. ייתכן ולא היו לחברתך הכוחות לעשות זאת והיא העדיפה לנטוש את המערכה. לא מפליא הדבר שדווקא לאחר שחברתך גילתה לך את "הסוד" אודות התקיפה המינית מהעבר, אז החלו החרדות והסיוטים. כנראה שהתכנים שהיא הצליחה להדחיק במשך השנים עמוק עמוק בתוכה, החלו להעלות למודע ולאיים עליה. לכן כל כך חשובה דווקא בעת זו התמיכה הנפשית בה. הטיפול התרופתי הוא מעין מסייע טכני, אולם אינו מחליף את הסיוע הטיפולי-הפסיכותרפויטי. בשיחות עם המטפל ניתנת האפשרות להעלות את התכנים המפחידים, את הזוועות שנחרטו בזכרון, ולהתחיל להתמודד עימם ולחיות בצל הזוועה. כל שינוי בחיים עלול לעורר "שדים" מודחקים, ולכן נראה לי שהמצב החמיר דווקא עכשיו, שינוי גדול עומד להתרחש בחייה של חברתך. היא עומדת לעזוב את הבית, שמהווה בדרך כלל מקום בטוח ומוגן, אל דרך שאינה ודאית וברורה לה כעת. לכל אדם המעבר הזה לחיים עצמאיים ולהתחלת לימודים אקדמיים הוא אינו מעבר קל, ומלווה בחששות לקראת העתיד לבוא. קל וחומר לחברתך, שהשינוי הזה מסמל עבורה גם דברים נוספים כגון: חרדה מלהיות לבד ולא מוגנת, החרדה מפני כישלון נוסף לאחר שחוותה כישלון במקום עבודתה וככל הנראה הדבר השאיר בה תחושה רעה של כישלון ואכזבה עצמית. אתה שואל לגבי תפקידך. ובכן, ראשית אני חייבת לציין שאני מאד מעריכה את אהבתך ודאגתך כלפי חברתך. רבים היו חוששים מהתמודדות עם בחורה שעברה תקיפה מינית, ולא בצדק. אני רואה את תפקידך המהותי בעיקר בתמיכה בה, בהקשבה, בלהיות איתה כשקשה לה, לבקרה הרבה בעיקר בהתחלה במקום מגוריה החדש (אם זה אפשרי), לתת לה את התחושה שהיא לא לבד ויש מי שנמצא איתה אימתי שהיא זקוקה. בנוסף, עליך להמליץ לה לחזור לטיפול הפסיכותרפויטי. ייתכן והיא תרצה להחליף מטפל, וזה בסדר. היא יכולה להשתמש בשירותי היעץ הנמצאים בכל אוניברסיטה. שירותי היעץ נותנים אפשרות לטיפול טוב במחיר סביר בהחלט. ואל לה לדאוג לגבי החיסיון, שירותי היעץ מחויבים לחיסיון לגבי כל הפונים אליהם. כך שעצם הגעתה לשם נשמר בסודיות וחשאיות מוחלטת. אתה יכול להראות לחברתך את תשובתי זו. אולי זה יפתח אצלכם עוד פתח לשיחה מעמיקה לגבי חששותיה, ולגבי תוכניותיה לעתיד (טיפול פסיכותרפויטי וכו'.). שוב, אני רוצה להביע את הערכתי כלפיך, ומקווה שתמשיך לעמוד לצידה כפי שאתה עושה כיום. אתה באמת חבר טוב. עדכן אותי בהמשך... בברכה, טלי פרידמן

טלי כל הכבוד לתשובה הארוכה :-)

שלום בני תנסה להמשיך ולתמוך בה כמיטב יכולתך. בנוסף כדאי לשכנע אותה לחזור לטיפול. אם היא לא מעוניינת לחזור לטיפול הקודם שתנסה מטפל אחר. טיפול טוב יכול לעזור. בברכה, אמיר

> > שאלותי הן : מה אני יכול לעשות כדי לעזור לחברתי ? איך אני צריך > להתייחס לעניין ? - האם אני צריך להביע בפניה דאגה כנה מן העניין > או להעמיד פנים שזה לא מדאיג אותי ושאני חושב שזה פחדים טבעיים > ברי חלוף ? אתה עושה את המקסימום - אתה צריך להיות כנה ולשתף אותה בדאגה שלך - אתה הרי מרגיש שלא מדובר בפחדים טיבעיים >מה היא צריכה לעשות ? לפנות לפסיכיאטר שרשם את הטיפול ולאמר לו שישלים את הטיפול כי הוא לא עוזר >האם אין סכנה בטיפול התרופתי הממושך ? לא אין סכנה עם הטיפול נעשה באופן מיקצועי (כלאמר על ידי פסיכיאטר טוב) >האם כל החרדות הללו נעלמות לחלוטין בשלב מסויים או שזה > משהו שילווה אותה כל ימי חייה ? טיפול תרופתי מתאים יכול להעלים את הסימפטומים - חבל שסתם תסבול > ד"ר, אני מצטער שאני נשמע מעט דרמטי אבל אני פשוט מפחד. על תצטער !! תגובתך טיבעית ומובנת - תפעלו בהתאם ליעוץ ועדכן אותי (ניתן גם בטלפון) > תודה מראש על ההתייחסות ותשומת הלב.

פשוט תודה.