בכיתי כי אין לי נעלים לנעול עד שראיתי איש בלי רגלי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
כשהגעתי לבית הדין הרבני, הייתי מאוד מבולבלת, זו היתה הפעם המי יודע כמה שלי, אבל ידעתי שצריך לסיים את זה וכמה שיותר מהר, אבל מי אמור לוותר משנינו על הדברים שהוא הכי אוהב בעולם. ככה מדיון לדיון אנחנו מתעקשים, ככה מדיון לדיון אנחנו כועסים וככל שעובר הזמן זה רק לרעתינו. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, היה לי חשוב להקדיש את כל זמני לילדים שלי ולי עצמי, הבעל יושבת בדירה השכורה שלו, ואני יושבת בדירה השכורה שלי עם ילדינו אני עוזבת את הבית לדקראת הדיון כאשר אני ניפרדת מילדי בנשיקה ואילו הוא עוזב את הבית רק בטריקת דלת. הדיון המי יודע כמה מתקיים היום, אני נכנסת עומדת מול הדיינים וכמו שאני אובדת עצות ככה הם. הם לא מעמידים הרבה ברירות לבעל, אבל זה עדיין לא עוזר לי, אני מתעקשת כמו תמיד שתהיה לי קורת גג לילדים, אני מתעקשת כמו תמיד שיתן מזונות לילדים אבל כמו ארבע הקירות האלו בבדית הדין הרבני, נוסף עוד קיר אחד אטום. אני יוצאת מבית הדין הרבני כואבת ולא מאמינה למה שאני עוברת במהלך כל השנים האלו. אני מביטה לשעון ומבינה שעומדות לרשותי עוד שעתיים עד אשר יהיה עלי להוציא את הילדים מן הגן ואני מחליטה ללכת לשבת שעה קלה בבית קפה. הגעתי לבית הקפה והבטתי באנשים שישבו סביבי, חשבתי איזה סודות הם נוצרים עמם, מה יש להם בלב, מה מעיק עליהם, האם הם גם כמוני למרות היופי החיצוני שלהם, כואבים עמוק עמוק בלב? שאלתי את עצמי ``של מי החיים האלה לעזאזל? ואז, הופ שעה חלפה עברה במהירות היתי מוכרחה לזוז וזה מה שעשיתי. בדרך לכיוון החניה שם החניתי את רכבי שמעתי פיצוץ עז, פיצוץ מחריש אזניים הסתובבתי וחשכו עיני, בית הקפה אשר ישבתי בו עולה באש, מהר הבנתי ענין שהיה כאן פיגוע חבלני, הלכתי הביתה כואבת ושבורה הפעם תהיתי על גורל יכירי הניספים אשר היו לפני רגע לנגד עיני.. כבר לא שאלתי שוב של מי החיים האלה, אלא ידעתי בדיוק מה אני עושה עם החיים האלה בדיון הבא שיתקיים בבית הדין הרבני.
יפה כתבת........יפה מאד........... מקווה שהכל יעבור בשלום.... אני עשיתי את הצעד.....אחרי כמעט שלושים שנות נישואין......וזה לא קלללללללללל לא קלללללללללללללללללללללללללללללל והבדידות הורסת אותי מזה חמש שנים.....מאז התגרשתי.... והבדידות איתו......הרסה אותי לא פחות
שלום רב, עצוב שככה היו הנסיבות, אבל שמח שיצאת מזה עם פרופורציות חדשות. סיפורך מחזק אותי במה שאני מרבה להציע לנועצי (משני המינים) כשהנושא הוא הסכמי הגרושין: שיקחו את העניין כתחנה לבאות, ולא כפרק סיום. רק החזקים/ות מבינים כי הויתורים אינם איתות בוז לחולשותיהם, אלא ביטוי ליכולת ההתחדשות שלהם. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם
(לבי החסיר פעימה כשקראתי ת'פיסקה האחרונה) נותרתי המומה מול המסך כשסיימתי לקרוא את מה שכתבת, אבל זה לא מנע ממני לקרוא אותו עוד כמה פעמים כדי לנסות לעכל את הכתוב... אני לא כ"כ יודעת מה לכתוב ומקווה שתביני אותי, פשוט...אני חושבת שאנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיה הדבר הבא שיהיה, אנחנו לא יודעים למה לצפות, ואולי זה שישבת והרגשת חסרת אונים, הפיצו פתאום גרם לך להבין את כל הדברים, כאילו משהו התפוצץ שם מבפנים (אני מנסה...), ואז ההחלטה הגיעה. אולי...אני ראיתי את הורייב הליכי הגירושין (שבסוף לא באמת יצאו לפועל אבל לא משנה...) שלהם, ואני יודעת איך את מרגישה. זה לא נעים...כואב...מבלבל. מקווה שיהיה לך רק טוב !!!
אני לא יכול לשכוח איך גדפת אותי לפני שבוע (שאחנק) לא יפה!!!!!!
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
