דפני מותק שלי

דפני מרגישה קרובה אלייך, הסתובבתי לי קצת וחזרתי. ועכשיו אני כאן, מקווה שאת עדיין באזור. איך עבר עלי יומי? ובכן, האמת היא שאני כל כך פוחדת לאכול, שכמעט ולא טעמתי דבר היום. אני פוחדת לאכול ולהרגיש את הצורך להקיא, את הרצון העז ללכת ולהוציא את כל הקשיים שהיו היום. והיו. ולכן, במשך היום נזהרתי לא לאכול, וכשהגעתי הביתה מיהרתי לצאת עם הילדים לבריכה. חזרתי. וכשחזרתי הרעב השתלט עלי וכך גם המחלה ואכלתי - המון המון - כל כך הרבה - ששמתי לב שרק האכילה ארכה כמעט שעה. ועוד כמעט שעה ההקאות האין סופיות. היה רע. כל כך רע שבא לי למות. כרגע אני מרגישה הקלה מרובה מהאוכל (עדיין מרגישה שובע) - הרגשה פיזית טובה. נפשית - עשיתי פעילות גופנית וזה קצת רומם את מצב רוחי. (אני רזה ושומרת על המשקל בעזרת הספורט - אחרת, אני בטוחה שהייתי מעלה במשקל בגלל הזלילות). זהו, כך עבר יומי. רחלי

על אף שכתבתי שאני כאן, החלטתי ברוב גוף ללכת לישון. אני מאחלת לכולם חלומות מתוקים לילה טוב.

היי רחלי! טוב לשמוע ממך. דאגתי ... רחלי, סוף היום אמנם היה רע, ובכל זאת, יש נקודת אור: הצלחת לעבור חלק גדול מהיום ללא הקאות! נכון, אמנם יכול היה להיות טוב יותר, אך גם זה לא הישג מובן מאליו. נדמה לי שאני יכולה להבין את הפחד לאכול, שמא יתעורר בך הדחף להיפטר מהאוכל. אני יכולה לדמיין אותך היום: נמצאת בעבודה, בחברת אנשים ובבריכה, הכל כביכול נורמלי... אבל את מתכנסת בעצמך, לבד עם סבלך. את כואבת, את נמנעת מלאכול, את שומרת את הכאב עמוק בבטן... ואת מורעבת. רחלי, במצב כזה אין פלא שפנית לבולימיה, הקאת את הדמעות העצורות, המתח והכאב בסוף היום. הצבת את הרף גבוה מדי, מוקדם מדי. ועוד משהו: הפתרון אינו לעבור מבולימיה לאנורקסיה! הנסיון לאכול מעט מדיי (אם בכלל) נדון לכישלון: קל מאוד, ואפילו מתבקש, ליפול לבולמוס אחרי יום שבו- באופן אובייקטיבי- הרעבת את עצמך. הגוף מגיב לנסיונות כאלו באלימות, זו הביולוגיה של אורגניזם מורעב! אני יודעת שקשה להיפטר מההרגל. אבל אולי תנסי, בהדרגה, להרגיל את הגוף לאכול קצת? אולי אפילו חמש ארוחות קטנות (במקום שתיים ענקיות), כדי להימנע ממצב שבו, אחרי שצמת כל היום, את גוועת מרעב, פשוטו כמשמעו!! ואם ספורט מרגיע אותך, התאימי לך תכנית אימונים סבירה, לא מוגזמת!! תכנית בריאה, שתאפשר לך להרגיש פחות מאויימת מהעובדה שאת אוכלת. אני מקווה שהקושי ילך ויפחת, אך חשוב לא להתייאש. כמו שכתבתי פעם, את מסלול ההחלמה אין לעבור בריצת ספרינט. הוא דומה יותר למרתון. כדי לנצח בו דרוש אורך נשימה. אני יודעת שלעתים את מרגישה מותשת, הריצה מואטת ואת חשה קוצר נשימה... אבל אני כאן בשבילך ברגעים האלו, להיות איתך, לעודד אותך להמשיך ולא לוותר, ובמקרה הצורך- לסחוב את בלון החמצן... בתקווה שיהיה קל יותר בקרוב! דפני

רחלי. אני יודעת שקשה לשמוע או יותר נכון להאמין שאפשר לצאת מזהץ זה אפשרי ומדברת מישהיא מתוך נסיון - אומנם עדיין לא נפטרתי מהבולימיה אבל... ויש לך גם את דפני בתור הוכחה. בנוגע לדיאטקאנית - אני הולכת לדיאטקאנית קלינית -היא עזרה לי מאוד בזה שדיברתי איתה על האוכל. היא לא בנתה לי תוכנית אכילה רק במאי היא הסכימה לבנות לי משהוא אחרי הרבה שיכנועים. אם את ירושלמית אני יכולה להמליץ לך עליה. לא לאכול כל היום יביא לך כמעט צ\תמיד בולמוסים והקאות והרגשה מגעילה. אני יודעת ההתמודדות עם האוכל קשה. עדיך לנסות ולאכול משהוא קטן או לנסות לבנות 3 ארוחות ביום וזה עוצר המון במניעת בולמוסים. הרי הבולמוסים מתחלקים לשני סוגים - בולמוס הרעבה עצמית . בולמוס נפשי - ולפעמים שניהם מתערבבים יחד אני לא מנסה לבעס אותך או להטיף הנה היום אכלתי ארוחה ראשונה רק ב 1800 וכבר לא הייתי רעבה אבל אכלתי רק למען זה שלא יתפתח לי בולמוס מאוחר יותר. אז עם כל הקושי שיש כרגע האמיני שיש אור בקצה המנהרה. שרה