אביב

הי נשמתי, אני שמחה לראות שיצאת מהערפל. שהיה בך את הכוח לצאת ממנו! יש עוד שבועיים עד לטיסה. די הרבה לחץ בעבודה, וגם לחץ בפנים. פתאום מתחילים לעלות פחדים קטנים (הרי שום דבר לא יכול להיות מושלם:-) - איך יהיה עם האוכל, איך יהיה בלי החבר, שהוא בשבילי "הקו האדום". את מבינה למה אני מתכוונת. ועכשיו להיות חודש בלי מישהו שאני כל כך חשובה לו והוא בעצם היחיד שמשפיע על האכילה שלי. אז בקיצור מצד אחד יש מן פחד לאכזב אותו. מצד שני אולי מן הרגשת "שחרור" - הנה ברחתי מהעין הבוחנת . אותם הרגשות הסותרים - מה יותר שווה (אם ניתן להתייחס לזה ככה) - האהבה או האנורקסיה. מרוב המחשבות שעולות בנושא אני ממש מנסה לא לחשוב. פשוט לזרום. מארגנת לי את הדברים, קונה מה שצריך. זה גם בסך הכל חודש. יכול להיות הרבה וגם לא הרבה :-) אני מקווה לא לעשות את טעויות של פריז (ותודה שאת זוכרת:-) ומה איתך? האם החיים חזרו למסלולם? מה שלום האחיינית שלך? מחכה לשמוע! את איתי בלב!

היי ללה, אני בסדר, עכשיו קצת חולה, אבל זה באמת כבר כלום. שלושת האחיניות שלי בסדר גמור, מקסימות ומדהימות. ללה, את יודעת החופש יכול ללכת לשני הכיוונים, מצד אחד את משתחררת מהחבר שבשבילו את אוכלת ושהוא השוטר החיצוני שלו, מצד שני זאת הזדמנות בשבילך לקחת אחריות על עצמך, להתחיל לעשות את זה בשביל עצמך, ולא בגלל החבר. לאכול לא כי החבר אמר, אלא כי בא לך פשוט להנות מהאוכל, וכי זה חלק מהחוויה של הטיול. אם מי את נוסעת ? אני מניחה שעם חברות, ואני חושבת שזאת גם הזדמנות פז לסגל לעצמך קצת הרגלי אכילה נורמלים. אני בהתחלת הדרך, כשעוד לא ידעתי רעב ושובע, וכמה אוכלים ומה, הייתי יושבת עם אחרים במסעדות ופשוט מחקה אותם, מה שהבחורה שעובדת איתי הזמינה הייתי מזמינה בדיוק אותו דבר. תנסי, "תתלבשי" על איזה חברה שלא אוכלת הרבה מדי ולא פחות מדי, ולמשך החודש הזה, או לפחות בהתחלתו, תיצמדי להרגלי האכילה הנורמליים שלה, ואולי ככל שיעבור הזמן כבר תדעי לבד. והכי חשוב תהני, מהטיול, מהנופים, מהמראות ומהאוכל גם, ואל תשכחי להתקשר לחבר :-)), געגועים זה טוב, אבל צריך גם איזה אות חיים מדי פעם. שלך אביב.