לדפני

היי זו אני שוב נטעלי מה שלומך היום?תגידי דפני יש לי שאלה למה החיים יכולים להיות כאלה קשים?וגם כשאתה רוצה שהיו פחות אף פעם וזה כמעט לא אפשרי, אני מרגישה כאילו אלוהים עושה לי דווקה? אני יספר לך קצת על עצמי:אני בת 18 לפני גיוס, בחיים היום יומים שלי עברתי הרבה סבל מבחינה חברתית, כמעט תמיד עד לפני שנה תמיד הייתי לבד ולא מסמפטים אותי, השנה הזו שהסתיימה לה גם לא מצאתי את עצמי אבל היתה לי שם חברה?גם אלייה לפעמים יש לי הרגשה שהיא מתקשרת אליי בימים אלה רק שבאמת וכמעט אין לה מה לעשות,(כי חבר שלה ניתק אותה מחברותיה)זה ההרגשה שלי שהיא רוצה שנפגש רק בגלל שאין לה עם מי להיות הגיוני לפי דעתך??? אני יודעת שהבעייה שלי היא בגללי אבל זו בעייה שקשה מאוד לשנות אני יחסית קרה מאוד לאנשים אני מפחדת להחסף בפניהם ואז הם מתרחקים מימני,תמיד ההרגשות האלה אייך דברתי עכשיו וכו... ועכשיו הרגע המפחיד מגיע דווקה זה יכול להיות מפתח לדלת חדשה, אבל סביר מאוד להניח שגם בצבא יתיחסו אליי כאותו דבר כמו בתיכון, בתיכון עברתי 3 בתי ספר אולי, אולי רק ב י"ב היה לי טיפונת יותר טוב , אבל גם הרבה רע.... אני נורא פסימיית לא חושבת שיהיה טוב.....

היי נטע לי, נשמע שאת נמצאת במעגל קסמים, שבו ככל שאת נמנעת יותר מקשרים עם בני גילך כך גוברים פחדייך, שהם בתורם מונעים ממך לנסות ליצור קשר... וכו' וכו'. נטע לי, החיים אינם תמיד כה קשים. נכון, לכולנו יש תקופות קשות. אבל הבדידות אינה גזירת גורל. את יכולה ללמוד להתקשר, לפתח כישורים בינאישיים, ללמוד להאזין, ללמוד לשתף, לנסות לסמוך מעט יותר... להאמין שלא כולם רוצים ברעתך, שיש אנשים שמחבבים אותך וישמחו להיות לצידך. הצבא הוא הזדמנות נפלאה להתחיל מחדש, לבנות את הדימוי שלך. זה יוכל להיות טוב בהרבה ממה שהכרת עד כה, אבל זה תלוי בעיקר בך. נסי להיות יותר חמה, נסי להרגיע את הפחד להיפגע. כולנו פוחדים להיפגע. פחד במידה סבירה מגן עלינו מפגיעה, אך פחד מוגזם משתק אותנו, כולא אותנו בחומה שבנינו ומונע כל אפשרות מגע... קשה להיות מאושרים כך. את תוכלי למצוא חברות לדבר איתן. תוכלי, בהדרגה, ללמוד לתת אמון באנשים.ובמהרה תיווכחי ביכולתך ללמוד להנות מקשרים חברתיים במקום לפחד מהם! שיהיה לך בהצלחה, ו.. אני מקווה שלפחות תנסי... דפני.