לטלי

זהו, עזרתי לעצמי לאבד אותך, הוצאתי מחיי גם אותה. מעכשיו לבד,חוזרת לדפוסים הישנים. זהו,זה נשבר. אני כבר לא יכולה יותר. הצרחה הזו יוצאת מתוכי כבר. אני מרגישה את זה יושב לי בין הלב לסרעפת.משהו מוזר כזה,שלא אמור להיות שם.הרגשתי את זה בעבר,ועכשיו זה ביתר שאת. הרגשתי היום לרגעים כאילו אני טובעת בבריכת מים,והמים חודרים לי לדרכי הנשימה. הרגשתי את הצרחה,שהוותה חלון לנשמתי,נשברת . הרגשתי את שברי הזכוכיות של החלון שהתנפץ חודרים לי עמוק עמוק לבשר,מכתתים כל מה שנקרה בדרכם. הרגשתי את הבלבול,את חוסר האונים,את החרדה מעייפים את עיני ומכאיבים לנפשי. ופתאום...הרגשתי את תהליך העלמותו של החלון,החלון ההוא לנשמתי,שיצרתי בעמל כה רב,לאחר המון מאבקים פנימיים. אין חלון...שבריו על הרצפה... מעל הכל-חשתי עצמי נסגרת,ננעלת,נחסמת... משכתי כמה שיכולתי. כמה אפשר? היכן עובר הגבול? משכתי תוך כדי הצגת חיוך...תוך כדי דיבור בנימה אופטימית...וכל זאת מרצון שנבע מעמקי ליבי שיהיה כך באמת,שאוכל לברוח מכמה שרע. אני לא נשארת כאן לשתף הניכור וההשלמה הם ממני והלאה מעתה... יש לי רק את עצמי... כמו שתמיד היה. תשנאי אותי על דבריי.מגיע לי. להתראות, אנג'ל.

התחושה הרעה שמקננת...מנבאת שמשהו איום ונורא עומד לקרות משהו רע עומד לקרות או שאני עומדת לצאת מדעתי.זו גם אפשרות. שמתחזקת,אגב,מרגע לרגע... מקרה אבוד או לא??

התנצלות. אני לא יכולה להוציא ממני את המשפט: "יש לי בשורות רעות .טוב,אני אשלח לך אימייל ואספר לך" זה נשמע לי חד,קפוא ומכאיב להחריד. זו זכותך המלאה,ואני מבינה אותך לחלוטין. וזו הבעיה שלי.אשמתי הבלעדית. אבל ברגעים אילו, זו לא הדרך בשבילי. כאשר אני רוצה כ"כ את האמפתיה,ההשתתפות,התגובה המיידית ולא אחרי יומיים-שלוש,אם זה בכלל מגיע אחרי שהוצאתי את זה מעצמי בכאב כה רב. אני בן אדם.לא מחשב בעצמי. וגם באשר למטפלת.מדובר כאן במשהו מאוד אישי.בפחד מאוד כואב.ואני שיתפתי,בגבולותיי,גם אותה.הקשר איתה היה טרי ביותר.אני לא אדם שמתחבר מהר(ואת הרי יודעת)ואני זו שאחליט מה לספר ומה לא ולמי. התקופה הקשה הזו,העניין הרגיש כ"כ הזה,שחבר אותי לכ"כ הרבה כאב וכ"כ הרבה תחושות סופניות,ממש לא הזמן לעשות ניסויי התקרבות עם המטפלת שהייתה לי. זה היה היצר ההשרדותי שלי שקרא לעזרה מהכיוון האחר,עזרה מיידית... וזה היצר ההשרדותי שלי שאומר לוותר על הכל כיוון שהבריחה לעולם הוותה בשבילי את ההתמודדות הטובה ביותר.היא העניקה לי את כוחי.היא מנעה ממני את הצורך במי שיעמוד ויחזיק אותי כשצריך.אף אחד לא יכל להחזיק בי גם אם רצה.לא הייתי קיימת שם באמת.הייתי שקופה.החלקתי מידיהם של האחרים פעם אחר פעם וחמקתי החוצה. וזה הרציונל שלי וההבנה שלי ויכולתי לקרוא בין השורות שגורמת לי להבין שקשה ,בנוסף להכל,גם להתמודד איתי ולהכיל את הכאב שלי ואת מה שאני עוברת כרגע.ואני משחררת,מרפה ואפילו מוותרת עלייך ועל האנשים פה. ושוב סליחה,זה הכל מהלב פנימה סליחה על הכל, ותודה מ-כ-ל ה-ל-ב על ה-כ-ל!!! אנג'ל.

אנג'ל, אין לי שינאה, גם לא כעס. אבל יש לי גבולות, והם ברורים מאד. לאחרונה הגבולות התשטשו מעט, וזה ללא ספק היה מטריד ומפריע לעיתים. אני אמרתי לך לא פעם, ואף זמן השיחות ביטא זאת בצורה ברורה. הפורמט המוכר והקבוע נמצא כאן, תמיד. אני מבחינתי מחכה לך בפורמט זה, לפי מה שנקבע בעבר. תיהיה בריאה, טלי פרידמן