לנועה

קראתי את מכתבך ואני שמחה לשמוע שמכתבי נתן לך קצת נחמה. תמיד נחמד לדעת שיש עוד אנשים שעוברים מה שאתה עובר ושאפשר לדבר איתם. אני כל כך מזהה עם כל מה שכתבת כי אני עברתי את אותו הדבר ואכן יש סיכון שזה יימשך או יחזור. באמת עברנו טראומות עם המוות ועם החרדות שלנו. אני תפסתי את עצמי כ"לא מתמודדת" עם המצב וזה הוריד לי עוד יותר את הבטחון העצמי ואת התפיסה שלי את העולם. זה היה נורא מפחיד ועכשיו אני משתדלת לצאת מזה, צעד צעד. כשקראתי את מה שכתבת על חברייך כעסתי עליהם מאד. אנשים לא מבינים מה קורה למי שסובל מחרדות ולמי שנמצא בדכאון או בשלב של אבל. לי היו חברות שניסו להבין אותי ולא הצליחו והרגשתי עוד יותר לבד ועוד יותר מרוחקת מהעולם הנורמלי והמתפקד וזה מאד כואב. הלוואי וחברות שלי היו מבינות אותי יותר אבל לפחות אני יודעת שהן ניסו להבין. לדעתי זוהי הזדמנות לדעת מי חבר אמת ומי לא ולהתנער מכל אלה שהם לא ולנסות לחזק את הקשרים אם אלו שהם כן. לצערנו, רק ברגעי צער נמדדת חברות אמיתית וצריך להסיק מזה מסקנות כואבות. אשמח לשמוע על חווית האובדן שלך....את מי איבדת? באילו נסיבות? מתי? תודה על התגובה שלך למכתבי. מקווה שנמשיך לדבר. ומתי שתרצי אותי..אני כאן.

אגב, אותי הסרוקסט מרדים ואני כל הזמן ישנונית ועייפה.

אורית - תודה על תגובתך, אני במקרה בדיוק באתי לבדוק אם יש לי הודעה ממישהו. אני מואד אשמח לדבר איתך על החרדות, על הסרוקסט - ובעיקר על המוות, שזה באמת נושא שכמעט שלא דיברתי עליו עם אף אחד, כי פשוט לא הרגשתי כלום מאז שאבא שלי נפטר לפני שנתיים וחצי. אני מאוד אשמח לספר לך על זה כאן. אבל עכשיו אני בדיוק יוצאת לארוחת צהריים אצל אחותי, אז אם תהיי כאן בערב או מתישהו, אז נדבר. בי, נועה.