לכל מי שסובל מחרדות ודכאון

ההודעה הזו מיועדת לעודד אתכם, לתת לכם תקווה שיכול להיות שינוי בהרגשה. אני רוצה לספר לכם את סיפורי. אני התחלתי לסבול מחרדות כשאמי חלתה בסרטן. החרדות היו כל כך נוראיות שהיו מופיעות מספר פעמים ביום וגם בזמני הביניים בין התקפי החרדה הייתי במתח עצום ובתחושה של פחד. לא נהניתי משום דבר. לא חייתי שום דבר, רק את החרדות. החרדות ההיו כל כך נוראיות עד שלפעמים הקאתי מרוב בהלה, לא יכולתי לאכול ונחלשתי מאד מבחינה פיזית. היתה פעם אחת שלא הצלחתי לעמוד על הרגליים מרוב תחושה של פחד. התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית ובמקביל התחלתי לקחת כדור סרוקסט אחד ליום ו"קזאנקס" עם התקפי החרדה. הרגשתי שכלום לא עוזר לי וזה הכניס לי לראש שגם תרופות לא יעזרו לי. עברתי תקופה מאד קשה. כשאימי נפטרה החרדות פחתו. בחודשים הראשונים תפקדתי טוב יותר ומידי פעם נכנסתי להתקפי בכי וגעגועים. לפני כחודשיים החרדות חזרו למרות שעדיין לקחתי סרוקסט. נכנסתי לפניקה. לא הצלחתי לתפקד בעבודה ולבסוף פוטרתי. שכבתי בבית והדכאון התחיל להשתלט. ממש לא יכולתי לקום מהמיטה. ככל שהייתי יותר בבית החרדות להיות בחוץ גברו. פחדתי לחוץ החוצה. הרגשתי שהעולם הזה הוא עולם מורכב מידי ושאני לא עומדת בדרישות הסביבה והרגשתי בטוחה הרבה יותר להיות בבית. ניתקתי קשרים עם חברות, לא עניתי לטלפונים והייתי שקועה באינטרנט ובטלויזיה אם כי לא הייתי מרוכזת בכלום. אפילו ספר לא הצלחתי לקרוא ואני אוהבת ספרים. אפילו התחלתי לפחד לנהוג משום שפחדתי שיהיה לי התקף חרדה בחוץ או שמשהו יקרה לי. הפסיכיאטרית החליטה לנסות להחליף את התרופות ונתנה לי "אפקטין" מקבוצת קזנקס. לא רק שהתרופה לא עזרה אלא החמירה את המצב. לא היה לי תיאבון והיו לי בחילות נוראיות עד כדי כך שלא הצלחתי לאכול אלא רק לשתות במשך שלושה שבועות, היתה לי שינה טרופה, חרדות נוראיות, פחדים, דכאון עצום. הפסיכיאטרית הציעה שננסה להעלות את המינון ואז התופעות החמירו עוד יותר. היה כבר יום אחד שחשבתי על פתרון של אשפוז יום משום שלא ראיתי את עצמי מתפקדת כאדם נורמלי יותר. כמובן שלא חשבתי שהתופעות האלה יכולות להיות בגלל התרופות אלא שייכתי הכל לעצמי. חשבתי שהכל תופעות נפשיות ושאפילו תרופות לא עוזרות לי והתחלתי להרגיש שאני מתייאשת ולא רוצה לחיות יותר. אפילו לא הייתי מרוצה מהקשר הטיפולי שיצרתי. הרגשתי שהפסיכולוגית לא תומכת בי אלא שופטת אותי וזה נתן לי הרגשה רעה. לפעמים הייתי יוצאת ממנה בהרגשה מתוחה עוד יותר ממה שנכנסתי וזה נתן לי הרגשה ששום דבר לא עוזר לי - לא תרופות ולא טיפול פסיכולוגי. התחלתי להתייאש משום שכל כך רציתי לצאת מזה ועשיתי את כל מה שאפשר כדי לצאת מזה וכלום לא עזר. ואז הפסיכיאטרית החליטה להחזיר אותי שוב לסרוקסט אך הפעם להעלות את המינון וח'ברה...זה עזר פלאים. אני לוקחת עכשיו כדור וחצי ליום ומרגישה נהדר. כבר לאחר כמה ימים הצלחתי לצאת מהמיטה ולהתחיל לחפש עבודה. הימים הראשונים של העבודה היו מתוחים מאד וביום השלישי אפילו יצאתי באמצע היום בטענה שאני לא מרגישה טוב כי הרגשתי חרדה נוראית ותחושה שבטח יפטרו אותי ושאני לא יכולה לעמוד בלחצים שדורשת עבודה אבל למחרת חזרתי, לא התייאשתי, לא ויתרתי לעצמי עד שאנסה שנית ולאחר כמה ימים התחלתי להתרגל למקום ולסבול פחות וזה היתה גם תפנית רצינית - היתה לי מסגרת, היה לי בשביל מה לקום בבוקר וזה קצת מנע את המחשבות הבלתי נמנעות על אמא שלי ועל המצב שלי כשאני כל היום רובצת בבית. עברו כבר שלושה שבועות ללא חרדות וללא דכאון. התחלתי ליצור שוב קשרים שניתקתי, התחלתי לצאת לבלות, התחלתי לקרוא, ואני משתדלת לא להיות יותר מידי בבית כי זה מדכא אותי. אני משתדלת להיות פעילה וגם אם אני בבית לעסוק במשהו, למשל בקריאה. אני מרגישה את ההבדל בין מה שאני מרגישה עכשיו לבין מה שהרגשתי עד לפני חודש - פתאום אני יודעת שאוהבים אותי (חשבתי קודם שאני לבד לגמרי בעולם), אני מרגישה חזקה יותר ויותר בשליטה. אני לא חושבת שזה רק בזכות הכדורים אלא בזכות זה שלא ויתרתי לעצמי, שהתחלתי לעבוד ולצאת ולהכריח את עצמי לא להיכנע למה שקורה למרות שכבר הייתי על סף ייאוש. אני לא יכולה להיות בטוחה שתקופה זו לא תחזור על עצמה אבל לפחות היום אני יודעת שיש אור בקצה המנהרה ושאם עברתי את זה פעם אחת, אני יכולה לעבור זאת שוב. אני גם מתכוונת למצוא טיפול פסיכולוגי חדש כדי להבין למה זה קרה לי ומה לעשות אם זה יקרה שוב. זה יתן לי יותר תחושה של שליטה. אני מספרת לכם את סיפורי לא מתוך בטחון שאני אחרי הכל (אם כי יש י הרגשה טובה בפעם הראשונה מזה שנה) אלא משום שיש תקווה, שיכול להיות שינוי ותאמינו שאם אני אומרת את זה, אז זה נכון משום שאני הייתי הכי פסימית לגבי היכולת שלי לעזור לעצמי ולגבי היכולת של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה לעזור לי. אבל זה עוזר. לפעמים עוברים תקופות של גיהנום עד שמוצאים את התרופה הנכונה ואת המינון המתאים ועד אז הייאוש רק גובר. כנ"ל לגבי טיפול פסיכולוגי מתאים. ודווקא כשאתה חלש וצריך עזרה וקשה לך עם תהליך החיפוש וההמתנה, דווקא אז זה קורה וזה כל כך מייאש. אבל אל ייאוש, אם מצבי השתפר, גם אתם יכולים לצאת מזה. תאמינו לי. מקווה שהצלחתי לעודד כמה מכם וכל מי שרוצה לדבר - אני פה.

עניתי לך השאלה למעלה " בשאלתך רשום

אשמח לקבל עוד תגובות

אורית! המכתב שלך היה פשוט מדהים, אין לך מושג כמה אני מזדהה, וכמה הדברים שעברת דומים לדברים שאני עברתי. ממש - גם חוויה של מוות של הורה, גם החרדות הנוראיות שמשתלטות ומכלות כל חלקה טובה בחיים כמו אש בשדה קוצים, גם חוסר היכולת לתפקד בעבודה, חוסר היכולת לעמוד מרוב חרדה, החשש לנהוג מרוב התחושה הכללית של חוסר תפקוד - והתדהמה על זה שכל זה קורה לי. לי! מי היה מאמין. זה כמו קטע מסרט. אני כל-כך מבינה את הרצון שלך לסכם את מה שעבר עליך ולכתוב את זה בפורום, לספר את זה מחדש, דווקא לאנשים שלא מכירים אותך, ויחד עם זה לפחד שעצם העובדה שאת מספרת את זה כסיכום תקופה ובלשון עבר מעמידה אותך בסכנה של מעין יהירות שבעקבותיה החרדות יתקפו שוב. אני כותבת בפורם כבר שבועיים, ואני מרגישה שמאוד נחשפתי, ולפני כמה ימים התחלתי להרגיש שנחשפתי יותר מדי, ושמשהו לא בסדר בעצם הרצון האינסופי שלי לספר מה שעבר ועובר עלי, ולאנשים כבר נמאס לשמוע על החרדות -אנשים במציאות, וגם האנשים בפורום - כשלא תמיד יוצא לקבל מספיק תגובות, שיהלמו את מידת החשיפה שאת נכונה לה. ויצא לי מאוד להיפגע השבוע, מכמה חברות וחברים שלי, שסיפרתי להם על כל מה שעבר עלי השנה, על החרדות הנוראיות, על הסבל, עם או בלי לספר על הטיפול התרופתי, והתגובות היו מאוד לא טובות - החל מהתעלמות מוחלטת ועד למסווה של אמפתיה, שלאחריו למעשה הפסיקו כליל לטלפן אלי.. כל זה גרם לי לרצות להסתגר בתוך עצמי, לא לדבר יותר כדי לא להיפגע ולהידחות ולהרגיש שאני עושה צחוק מעצמי ואני פתטית כי אני לא מפסיקה לדבר על זה, גם עם מי שלא רוצה לשמוע... אבל סיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי אתמול והיא אמרה לי שאנשים שעוברים טראומה (ובמקרה של שתינו היו לפחות שתי טראומות - המוות, והחרדות עצמן, כחוויה טראומטית מתמשכת) חשים הרבה פעמים צורך גדול לספר את הסיפור שוב ושוב, אולי כדי לעכל מה קרה להם דרך ניסוח הדברים ודרך התגובות והמבע של השומע/ הקורא שמולם. המכתב שלך נתן לי המון כוח להאמין שלמרות תופעות הלוואי שיש לי מהסרוקסט (אני לא נרדמת בלילות), ובעיקר למרות הפחד הכל-כך גדול שלי להודות שהכדור בעצם כן עוזר, מתוך פחד שהחרדות יחזרו ויתקפו אותי כעונש על כך שהעזתי לחשוב ולומר שהתגברתי עליהן - למרות כל זה, אולי בכל-זאת יהיה בסדר איתי, ואולי בכל זאת אלוהים יעזור לי ולכל משפחתי, והדברים שביקשתי כשהדלקתי קודם נרות לשבת באמת יתגשמו - רק שיהיה בריאות, ושקט, ושלווה, וטוב - ושלום - לכולם. אורית - בבקשה תגיבי למכתב שלי אליך, גם אם זה יהיה מחר, כי שוב אני מגישה שאני נחשפת ומפחדת מהעדר תגובה, שמאוד פוגעת. אני אשמח לדבר איתך עוד, מכל הלב, נועה.

כפי שברור מהכותרת, אני אמנם לא אורית- אבל הרגשתי צורך להגיב, במיוחד לאור דברייך על החברים שנטשו לאחר ששיתפת אותם בפחדים, בחששות ובקשיים האובייקטיבים המתלווים בודאי לחרדה. אני יכולה לתאר לעצמי כמה נפגעת. אנשים שהאמנת שהם קרובים, אנשים שבטחת בהם אכזבו אותך, נעלמו, לא היו שם בשבילך. אי אפשר להתרגל לזה, זה תמיד פוגע כל כך! אבל נועה, חשוב שלא תקחי את האשמה על עצמך. יש הרבה שאינם יודעים איך להתמודד עם גילוי לב שכזה, עם חשיפת הנקודות החלשות, הכואבות. יש כאלו החושבים שעדיף להתעלם, אולי מפחד להביך אותך, אולי מקווה נואשת שהמצב "יעבור מאליו"... נשמע מוכר? היית אמיצה, נתת לחברים אפשרות הצצה אל עולמך הפנימי ביותר. התגובה אמנם מאכזבת ופוגעת, אבל יתכן שפשוט הם צריכים עוד קצת זמן לעכל, לחשוב איך להגיב ומה לומר... וייתכן שלא. יתכן שהם באמת מעדיפים לנתק מגע, להתעלם ולהעלם מעולמך, אבל במקרה זה אני יכולה לומר לך בלב שלם : הם איכזבו, הם החמיצו פה קשר אמיתי, מרגש, ללא משחקים והעמדת פנים... ו ההפסד באמת כולו שלהם. אני מחזקת את ידייך במאבק הקשה. החזיקי מעמד והיי נחושה- אני בטוחה שתצליחי! דפני

כפי שברור מהכותרת, אני אמנם לא אורית- אבל הרגשתי צורך להגיב, במיוחד לאור דברייך על החברים שנטשו לאחר ששיתפת אותם בפחדים, בחששות ובקשיים האובייקטיבים המתלווים בודאי לחרדה. אני יכולה לתאר לעצמי כמה נפגעת. אנשים שהאמנת שהם קרובים, אנשים שבטחת בהם אכזבו אותך, נעלמו, לא היו שם בשבילך. אי אפשר להתרגל לזה, זה תמיד פוגע כל כך! אבל נועה, חשוב שלא תקחי את האשמה על עצמך. יש הרבה שאינם יודעים איך להתמודד עם גילוי לב שכזה, עם חשיפת הנקודות החלשות, הכואבות. יש כאלו החושבים שעדיף להתעלם, אולי מפחד להביך אותך, אולי מתקווה נואשת שהמצב "יעבור מאליו"... נשמע מוכר? היית אמיצה, נתת לחברים אפשרות הצצה אל עולמך הפנימי ביותר. התגובה אמנם מאכזבת ופוגעת, אבל יתכן שפשוט הם צריכים עוד קצת זמן לעכל, לחשוב איך להגיב ומה לומר... וייתכן שלא. יתכן שהם באמת מעדיפים לנתק מגע, להתעלם ולהעלם מעולמך, אבל במקרה זה אני יכולה לומר לך בלב שלם : הם איכזבו, הם החמיצו פה קשר אמיתי, מרגש, ללא משחקים והעמדת פנים... ו ההפסד באמת כולו שלהם. אני מחזקת את ידייך במאבק הקשה. החזיקי מעמד והיי נחושה- אני בטוחה שתצליחי! דפני

לאורית הנפלאה! ראשית כל - אני שמחה שאת מצליחה לצאת מהבוץ. ושנית - את לא יודעת עד כמה שאני מעריכה את העובדה שסיפרת כאן הכל בפרוטרוט. זה מראה על אומץ, על כוחות התמודדות, ועל רצון אמיתי וכן לעזור לזולת. ואותי - הצלחת לעודד ולרגש במיוחד! כשקראתי את הסיפור שלך - זה היה ממש כאילו אני בעצמי כתבתי את הדברים! אני עברתי בדיוק, אבל בדיוק, את אותה חוויה מפוקפקת של חרדות - וגם כן בנסיבות דומות - של מחלות ומוות במשפחה, ואני יודעת איזה גיהינום זה: רעד, חוסר תיאבון, בחילה עד כדי הקאות, לחץ אדיר בחזה ואי שקט כזה שאת פשוט מרגישה שאת הולכת להתפוצץ, ולא מסוגלת לשבת רגע במקום אחד מרוב "סערה" פנימית. וכאילו שזה לא מספיק, עוד הסביבה התיחסה אלי לפעמים באופן מחפיר - תתארי לך שבמצב הזה עוד צעקו עלי - מורים בבית הספר (כן, הגיהינום הזה התחיל עוד בסוף העממי), ואפילו רופאים ואחיות בבתי החולים - במקום לעזור ולעודד הם עוד צעקו, החלאות!!! וברוב טיפשותי, עוד סחבתי את הבעיה במשך שנים, מתוך תקווה שאיכשהו זה יעבור מעצמו. עד שפעם כבר לא יכלתי יותר ופניתי לטיפול פסיכולוגי שבאמת עזר לי מאוד, ובמקביל גם התחלתי לקחת - על פי הוראת רופאת המשפחה שלי - כדורי קסאנקס נגד חרדות (וכאן אני מדגישה - לכולם - כדורים - רק על פי מרשם רופא ובהתאמה אישית!!!). אני לא אלאה אותך ואת שאר הגולשים בפרטי פרטים, בכל אופן בלקח אחד שלמדתי מתוך הסבל אני מוכרחה להתחלק איתך ועם כולם: אחת הסיבות להתקפי החרדה הנוראיים האלה היא הדחקה של רגשות, "שמירה בבטן". זה מה שאני עשיתי פעם, וזה אסור, אסור, אסור, אסור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כשבא לכם - תבכו, תקללו, תצעקו עד השמיים - תעשו הכל חוץ מאלימות - רק אל "תשמרו בבטן" - זה הרוצח מספר אחד, וכשהוא ישנו - כבר לא צריך את עראפאת.... (-: ואם מישהו אומר לכם להתאפק ולא לבכות ולא לצעוק כשאתם מרגישים צורך - אז סליחה על הביטוי, אבל תגידו לו חד וחלק שפשוט ישק בתחת! טוב, לסיום - מה שאני רוצה לומר הוא - ראשית כל שוב אלפי תודות לאורית על העידוד, ובהזדמנות גם לעודד את שאר הסובלים מהתופעה הנוראית הזאת ולומר להם שיש תקווה! כל טוב והרבה שלווה לכולם! אחת

מה שכתבת עזר לי להתחיל להבין המון דברים. תודה רבה

לאורית, חשוב מאוד מה שכתבת, במיוחד לאור הכתבה שהופיעה במעריב על הסרוקסט שגורם לאנשים לרצוח ולהתאבד. הסרוקסט ממש הציל אותי. אומנם בהתחלה היו תופעות לוואי נוראיות שעליהם כתבתי פה בפורום בחודשים ספטמבר ואוקטובר, אבל אח"כ זה פשוט הרים אותי מהאפלה שהייתי בה. שאנשים יבינו שלפעמים אין ברירה. אף אחד מאיתנו לא רוצה לקחת כדורים, אבל אחרי תקופות קשות, אין בריריה. לי יש ילדים ואחריות ואי אפשר סתם לשכב במיטה ולא לתפקד. אז לא היתה לי ברירה והכדור פשוט הציל אותי. חזקי ואמצי, נקווה שלא נדע יותר תחושות נוראיות כאלה, שגית

קסנקס ומשפחתו הם הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות עבור חרדות וזאת עוד הוכחה לכך. אנא , אני מתחנן , מי שסובל מחרדות שלא יגע ברעל הזה זה רק יחמיר את מצבו. רופאי משפחה מטומטמים שחושבים שהם יודעים הכל הורסים לאנשים את החיים. פרוזק וסרוקסט אכן מתאימים בדרך כלל לטיפול בחרדה ועושים פלאים. הזדהתי מאוד עם הדברים. בהצלחה

באמת קשה להחשף, ואת עשית זאת בגבורה ובאהבה אל האנשים הנוספים שסובלים ברגע זה מדיכאון. דרך אגב, בכל רגע ורגע 5.5% מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון מג'ורי ו3-6% מדיכאון כרוני (מעל שנתיים) בינוני עד קל. אם כן פנייתך להרבה מאוד אנשים היכולים להעזר. בנוסף, לדרכים שהועילו לך, ניתן גם לפעול (לא לקרוא) לפי הספר בוחרים להרגיש טוב של ד"ר דייויד ברנס. - אני ממליץ בחום