לאמא-געגוע אינסופי....

אמא שלי אהובה, כל כך התגעגעתי אלייך! את כל כך חסרה לי. עוד שבוע וכבר עברו 10 שנים. שנים ארוכות וקצרות כאחד. שנים של געגועים, של בכי, של שמחה, של אהבה, של דיכאון ושל כל כך הרבה דברים אחרים. אבל את לא היית כאן כדי לראות. את תמיד בתוכי. לפעמים את ממלאה את הכל ולפעמים אני קצת שוכחת. לפעמים הפנים שאני רואה הם פנים של אשה חולה ברגעי חייה האחרונים ולפעמים את מלאת חיים, כמו פעם, מזמן. היום הייתי בהלוויה. מישהי, עם מחלה כמו שלך. אותם שלבים, אותו הסבל. וגם ילדים שנשארו בלי אמא. שיגדלו ולא יזכרו כלום. אולי איזו תמונה מטושטשת - ספק אמת, ספק חלום. ככל שהזמן עובר אני מסרבת להבין את המוות. מסרבת לקבל אותו. הוא לא הגיוני, לא צודק. הלוואי והיית מכירה אותי עכשיו. גדלתי, נהייתי אישה וגם לי יהיו ילדים בשנים הקרובות. לפעמים אני כמעט ומשלימה עם חסרונך. מנסה להתנחם בזה שאני זוכרת, בזה שכבר התבגרתי, בזה שסבלת הרבה זמן והגיעה לך המנוחה. אבל עכשיו, האופי האגואיסטי שלי דורש אותך בחזרה. שביב קטן, נגיעה קטנה. משהו. בעוד שבוע, אלך שוב למקום השנוא עלי מכל, המקום בו ראיתי אותך בפעם האחרונה, מתחת לתכריכים. ואיך שניסיתי להאמין אז שזו לא את, זו מישהי אחרת ואת עוד תחזרי. הם יגלו שעשו טעות ואת תהיה שוב כאן איתי. מקום בו נמצאת כבר כל משפחתך. אמא ואבא, שאהבו אותך יותר מכל והתנחמו רק בנו, הנכדים. וכן, גם להם נגמר הכוח להשאר עוד בעולם הזה. אבל עכשיו אתם ביחד ואני שמחה שסוף סוף נפגשתם. לפעמים אני כל כך רוצה להיות שם איתך. לדבר איתך על דברים שמעולם לא דיברנו. לספר את הסודות הכי גדולים. ואולי אם היית כאן עכשיו הייתי שונה... אני לא יודעת למה אני כותבת לך ולמה אני כותבת כאן... פשוט קשה לי כרגע. את חסרה וכאן אני יכולה עדיין לראות בלתי נראית. אני יודעת שאז כעסתי עלייך נורא. כעסתי על המחלה שלך, שאת חולה בה. שאת מסרבת לאכול, שאת לא יוצאת מהמיטה, שהכל סביבך. לא רציתי לבוא לחדרך. אלוהים יודע איך אני מצטערת על רגעים אלו. וכן אני יודעת שהייתי בסך הכל ילדה, אבל זה עדיין כואב. אמא, אני לא כועסת עלייך, אני כואבת את כאבך, ולפעמים מנסה לחוות אותו יותר מדי... אני יודעת שלא תחזרי ושהדבר בו הכי רצית זה לראות אותי מאושרת. אני מנסה לחיות את החיים שנתת לי, כי הרי רק בזכותך אני פה. ברגע האחרון החלטת להשאיר אותי ואני מודה לך! אני מודה לך על שהבאת אותי לכאן, עם כל הכאב וכל הקושי. אוהבת ומתגעגעת תמיד. שלך

כל כך התרגשתי עד שעלו דמעות בעיני. את בטח מתארת לעצמך עד כמה אני מזדהה עם המילים שלך...אני רואה את עצמי באותו מקום בו את עומדת בעוד שנים מספר משום שבינתיים עברו רק שבעה חודשים קצרים וכואבים. לעולם לא מתגברים לחלוטין על הכאב הזה. אני איתך, בכל רגע, בכל מחשבה, בכל רגש. אם את רוצה לדבר על זה, אני כאן, כל הזמן בשבילך. ואני רוצה שתדעי שאני בטוחה שאמא שלך היתה גאה בך מאד אם היתה קוראת את מה שכתבת - יכולת הכתיבה, הסגנון, הרגש...כל הכבוד. אני גאה בך

הי אורית, חשבתי עליך כשכתבתי את המכתב הזה...תודה לך! אבל כרגע חשוב מאוד בשבילך שתעברי את התקופה הקשה הזאת. אולי תחילת התקופה. נכון, את צודקת, לעולם לא מתגברים, אבל בעצם כך זוכרים ואוהבים באמת. אז בואי ננסה להתחזק ביחד, את עם הזכרונות הטריים ואני עם מה שנשאר לי בפנים ונמשיך לזכור ולאהוב ולהמשיך בדרכנו. אנחנו חייבות להן את זה...