נועה ?

היי אם את עדיין בסביבה אשמח לשמוע מה שלומך ובעיקר מה החלטת לגבי הקלונקס.

מה נשמע ניר? שלומי בסדר, היו כמה התפתחותיות משמעותיות אצלי בימים האחרונים. ראשית - ניסיתי לספר לאמא שלי על החרדות. כאמור, עד עכשיו מאוד ניסיתי להסתיר את זה מהמשפחה, התביישתי בזה נורא. העניין הוא שעברתי לגור לבד לפני כמעט שנה, ועל רקע זה הופיעו אצלי החרדות - שנסבו סביב הדירה והקיום שלי בה (גרתי לבד). הייתה בעיה בביוב של השירותים בדירה, ועניין הריח הביא אותי לטירוף , לחרדות וממש לחוסר יכולת לעשות כמעט שום דבר אחר בחיי חוץ מאשר לרחרח כל הזמן, לפחד ולבדוק באופן אובססיבי האם הריח חזר, ולאבד כל שליטה כשאכן הריח חזר. חוץ מזה היתה לי אובססיה של ניקיון, הייתי מנקה את הדירה בטירוף כל הזמן, ולא יכולתי לאכול בה כמעט כלום, כדי שזה לא יעשה ריח ולא פירורים שיביאו נמלים. בהמשך זה הלך והחמיר, פיתחתי חרדות גם מהרוח שנושבת בחוץ (כי היא תכניס אבק לדירה), מהציפורים שבחוץ וכו'. כשמשהו לא היה בסדר בדירה (כמו הריח) הייתי פשוט מהופנטת אליו, ולא יכולתי לעזוב את הדירה ליותר מכמה שעות כי הייתי בחרדה נוראית שמשהו נורא יקרה כשאני לא אשמור. סתם להמחשה - בגלל החרדות עזבתי את הלימודים באוניברסיטה (אני לומדת לתואר שני) וכל החיים שלי השתנו לגמרי - זה הפך להיות העניין הבלעדי כמעט (או שבעצם לא כמעט) בחיים שלי. זהו בקיצור נמרץ התוכן העיקרי של החרדות שלי. אני לא יודעת למה אני מספרת את כל זה, ואני מפחדת שמישהו שמכיר אותי יקרא ויבין שזה אני לפי הסיפור, אבל משום מה פשוט כתבתי הכל. אני מקווה שזה מעניין אותך. בכל אופן, לפני שבועיים באתי לישון אצל אמא שלי ומאז לא חזרתי לדירה. לא תיכננתי את זה, אבל אני פשוט לא מסוגלת לחזור לשם. אז שלשום פשוט ניסיתי לספר לאמא שלי למה חזרתי (היא לא שאלה מעצמה), ואמרתי לה שאני סובלת מחרדות, והתגובה שלה הייתה פשוט לבטל את זה לחלוטין: מה פתאום חרדות, לאף אחד במשפחה שלנו אין חרדות, אל תגידי את המילה הזאת - וכו'. הבעייה שלי עכשיו שאמנם די נרגעתי, אבל אני בטוחה שאם הייתי בדירה עכשיו עדיין הייתי בחרדות למרות הסרוטסט, וגם אם החרדה מהריח פחתה, בטוח שעדיין לא הייתי יכולה לאכול כמו בן-אדם אלא רק כמו ציפור מפוחדת, ולנקות אחרי בטירוף אחרי זה. כי זה מה שהיה בדירה בחודש וחצי שגרתי שם כשכבר התחלתי לקחת סרוקסט. כך שזה די מייאש, אין לי מושג בכלל אם הכדורים עוזרים לי כי זה פשוט לא בא לידי מבחן כשאני אצל אמא שלי. לגבי הקלונקס - אני בעקרון החלטתי לא לקחת, וגם אני פחות בחרדה מאז שאמרתי לאמא שלי ועברתי בדירה השבוע לקחת בגדים שלי (זה היה לי מאוד קשה אבל עבר בסדר סה"כ). אבל הרופא אמר לי לא לענות את עצמי, ואם אני מרגישה ממש רע אז לקחת חצי כדור ולא יקרה מזה כלום. ובאמת לפני שסיפרתי לאמא שלי לקחתי חצי קלונקס. העניין הוא שהיא חיה בכאלה רמות של הכחשה, שהשיחה איתה עברה בקלות - היא פשוט לא הייתה מוכנה לשמוע על זה ואני הלכתי איתה ועזבתי את זה. העיקר בשבילי קודם כל הוא שאני יכולה לנשום כאן בלי פחד נוראי, ולאכול, בינתיים - זה מספיק לי. מה יהיה בפעם הבאה שאני אנסה לעזוב את הבית - אין לי מושג. אני מאוד מקווה לשמוע ממך תגובה, כי אני מרגישה שדי נחשפתי כאן (יש לי דפיקות לב מזה...). אני גם באמת כן רוצה לשמוע קצת עליך - אם אתה מוכן. תענה לי מהר, ותודה רבה על ההתעניינות, נועה.

נועה-את כאן?.