לשרה

רק עכשיו ראיתי את התשובה, היא נדחקה לעמוד הקודם. הכל קורה כאן בקצב מהיר לאחרונה! דפני הוא שמי האמיתי. הסיבה שהחלפתי את הכינוי "מישהי" היתה, שהצטרפה לפורום עוד בחורה שהשתמשה באותו הכינוי (שבינינו - הוא די מתבקש כשרוצים לשמור על אנונימיות). ויש עוד סיבה: בשבועות האחרונים, הסרתי כאן המון מסיכות. בהתחלה בנוגע לקשיים, אחר"כ בתהליך ההתאוששות... חשבתי שחשיפת שמי יהיה סיום יפה לתהליך בניית הזהות שלי - לפחות זו הוירטואלית. אני יודעת שקשה מאוד להשלים עם האכילה. אני יודעת עד כמה הקאות יכולות להיות ממכרות. אבל חשוב לזכור, שסופה של הדרך הזו הוא אומללות גדולה אף יותר! כמו שכתבתי פעם, מסע ההחלמה הוא ארוך, מתיש ולעיתים קרובות מייאש, אך הוא הדרך היחידה שיכולה - בעתיד - להוביל אותך לחיות. אני חושבת שעלית על המסלול. את נלחמת עם ההקאות, את נלחמת עם התחושות הקשות כלפי עצמך. המלחמה הזו לעולם אינה קלה, אך למי שחוצה את הים הסוער הזה של קשיים, ייאוש, דיכאון ופחד - ממתינה מתנה נפלאה בגדה השניה: הוא זוכה בחזרה בחייו! ואני כאן, לתמוך כשקשה, ומרגישים שעומדים להישבר...אשמח לנסות לעזור ככל שאוכל. אל תוותרי! שלך, דפני.

היי לדפני, את ידידה ענקית. את כותבת מקסים ואני שואבת מהקריאה את הכוחות. אני בולמית. עדיין מתלבטת אם ללכת לטיפול או להחליף את הבולמיה באנורקסיה. (התלבטות קשה? לא למי שנמצא בפנים). כרגע לא אני הוא העיקר אלא הידידות. גם כשהידידות היא וירטואלית - היא ענקית וחזקה ויפה ורוצה לכתוב לך על משהו שקראתי ציטוט: "כאשר מתקיימת ידידות אמיתית, ארץ יכולה להיות שמיים, חומר יכול להיהפך לרוח והאהבה הולכת ומתעצמת". כל הכבוד לך על הכוחות, על האנרגיות החיוביות. אין כמוך. שרה, כמוך גם אני. זקוקות לטיפול. אני איתך וכואבת איתך אני מאחלת לך הצלחה יותר ממה שאני חווה !

ראשית, תודה רבה! דברייך מחממים את הלב...! אני לא יודעת דבר על מצבך (אם כי אשמח אם תשתפי אותי!), אבל אני יכולה לכתוב לך מנסיוני עם הפרעת האכילה שלי. כי בינינו, לדעתי ההבדל בין אנורקסיה לבולימיה הוא סימפטומטי בלבד. ההתמקדות הזו באוכל (או בהרעבה) לרוב באה מכאב עמוק בהרבה, מתחושת חוסר ערך, מנסיון נואש להשיג שליטה כלשהי על הכאוס שבחיים... את כותבת שאת עדיין מתלבטת אם ללכת לטיפול או להחליף את האנורקסיה בבולימיה. בניגוד לך, אני סבורה שההתלבטות הזו קשה רק למי שנמצא בפנים! את הרי לא באמת רוצה להחליף סבל נורא אחד באחר... אלא שאולי מהצד הבולימי, אנורקסיה נראית כפתרון אידיאלי: כביכול -את "טהורה", יש לך "שליטה", את יכולה "להחליט" מתי לאכול ומתי לא, וכמובן - את מגיעה ל"חלום חייהן" של נשים רבות, זה שנראה בלתי אפשרי: להיות יותר-מדי-רזה... אבל נוגה, אל תתפתי לאשליה הזו. אנורקסיה היא חוסר שליטה לא פחות מבולימיה. את לא באמת יכולה להחליט מתי לאכול. את נשלטת על ידי הרודן שבמוחך, את מקריבה יותר ויותר מזמנך ומאישיותך על מזבח הרזון, את מוותרת על חלקים הולכים וגדלים מחייך, מעצמך...!! ועם כל זה - את סובלת. זה לעולם אינו מספיק. את לעולם לא רזה מדי. שטחי העניין האחרים בחיים, ההנאות, התחביבים, החברים... הכל מצטמצם יחד עם מימדי גופך. הכל מתגמד. הכל מאבד מחשיבותו. הסיבה היחידה לקום בבוקר היא כדי לראות את מחוג המשקל זז עוד קצת שמאלה. שום דבר אחר לא חשוב... נוגה, אנורקסיה היא מוות בעודך בחיים. מעבר לרזון המחריד, את הופכת לצל של עצמך. את מפסיקה לתקשר עם אנשים, מפסיקה להגיב. שום דבר כבר לא גורם הנאה. הנאה?? מי חושב על זה בכלל, הרי המחשבה המעסיקה את האנורקטית היא איך להעביר את עשר השעות שנותרו עד השינה בלי להיכנע לרעב הנורא שמכווץ את הבטן, להתגבר על הסחרחורות שתוקפות כשאת מנסה לעמוד, בלי לאכול... אני מניחה שידעת שההמלצה שלי תהיה טיפול, אבל אני יודעת שלפעמים זה עוזר לשמוע את זה ממקור חיצוני. אז הנה, כאנורקטית לשעבר, אני אומרת לך: א-ל תתפתי לאנורקסיה. אין בה זוהר. את סובלת עכשיו, אבל יש מוצא מהסבל הזה. יש דרך לעזור.מה שכן - קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להילחם בבולימיה (או באנורקסיה) לבד. אם את לא יודעת לאן לפנות, אני בטוחה שטלי פרידמן תוכל להמליץ על מקומות שמתמחים בטיפול בהפרעות אכילה באיזור מגורייך. אולי אפילו אני אוכל. אני אשמח להיות ידידתך הוירטואלית, לתמוך, להקשיב ולסייע ככל שאוכל - אבל אין בכך די. אני לא מטפלת, אין לי את הכלים לעזור בכל דבר, בטח שלא דרך צג המחשב... אבל כשתהיי בטיפול, אני מבטיחה להיות כאן בשבילך כחברה, ללשתף ולהשתתף, להקשיב לך, לשלוח כוחות...ולעשות כל מה שאוכל כדי לעודד. אז, אני מתחילה את חלקי ב"עסקה" . עכשיו תורך... שלך, דפני.