לא בא לי חזל"ש

אבל זה מה שיש וגם איכשהו מתחייב. שבוע לכולם, פגשתי תמול שלשום את אחי החולה. המחלה מתגברת. הוא נראה נורא. מקווה שיתחילו כבר הטיפולים, שגם הם לא חגיגה, אבל יוכלו להשאיר אותו כאן איתנו. לא מתאים, ושוב זה מה יש. יש לו הרבה תמיכה. אני מצדי אשמור על עצמי ואדאג לא להפנות אליו את חרדותיי שלי. מספיק יש לו משלו. עולות כל מני מחשבות שקשורות לעולם הזדהות היתר ופחות נפרדות. הגברים אצלנו במשפחה (ואולי גם אני, בדרכי) נוטים לחבור לצד האומניפוטנטי. והנה - מכה באף. האח שיש לו חוזקות מופלאות - חלש. חלש מאד. צריכה עוד לחשוב איך להתנהל מולו כדי לרכך. נמצאת בחוסר שקט מובן, מתבטא בשינה פחותה, עודף אנרגיות - ריצות וקפיצות. הצ'אט וגוגל - ולא צוחקת - לקחו אותי אתמול לטיול קטן. כלומר, ידעתי איך להיעזר בהם כדי למצוא את ה'אוצר' הקטן שלי. די חוסר אונים. ויש לי גם חיה חולה בבית. אוהבת לטפל, מאידך, אינטנסיבי ולחוץ. אלך לעבודה היום. שכחו לשלם לי. ידוע לי שאני צריכה לומר זאת בבהירות, ובחרתי בקורבנות. האחיין נראה מצוין על אף ימי הלחימה הארוכים והאובדנים הרבים שחווה. אז חזל"ש ואיחולי בריאות ונשמור על עצמנו. תודה על המקום, סוריקטה