בוקר יום אחרון של חג
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי כולם, משתפת - ראשית, עכשיו בוקר ואלו השעות הסבירות שלי. בערבים החרדות קופצות מאד גבוה. מאד. בשבת, ראשון ושני הייתי בככר החטופים שעות ולפעמים גם כמה פעמים. לא קל בכלל. ההרגשה שלי מעורבת. קרה משהו משמעותי ועם זאת - דואגת למי שנותר שקוף. מי שנותר מאחור, דואגת להמשך ולשיקום, דואגת כי הפילוג מתגבר, דואגת כי ההכחשה תתפוס תאוצה. מוטרדת מכך שהאירוע גרנדיוזי ומדובר באנשים פרטיים ואולי צנועים ואולי היו מעדיפים חרישיות ואינטימיות. הסתובבתי כל הימים אבודה. לעתים בקושי נושאת את הרגליים. עוד יצורה שלי קרסה, ממש תוך ימים אחרי הקודמת, ואני מנסה להציל אותה. כנופיה גריאטרית הייתה לי בבית. ככה זה כשמזדקנים ומאד. ככה זה כשמטפלים במלטיפל. ואני אוהבת אותם. אוהבת כל כך. איזה מטורף אחד איחל לי אתמול ברכות שחורות במיוחד. אני יודעת שהוא פסיכי, אבל כשאני שרויה ברמת חרדות גבוהה, חלקים בי מצטרפים לברכות שלו. עכשיו אני בסדר. מניחה שהייתה בעיית גישה לפורום. לפחות כך חוויתי בניסיונותיי. הפרחתי פרפרית צהובה, סמליות שכזו, פרפרית שגידלתי הופרחה ממש גם ביום השיבה הביתה. רק שנרגיש בבית גם בבית. אנחנו עוד לא שם בתנאי המדינה של עכשיו. חשה איום מבחינה זו ואחרות. האנשים שעברו מכאן - זו אמירה. אמירה רבת משקל. יש לכך השפעה גם עליי. ואח חולה, ובנו שעדיין בתפקידי לחימה. אסופת דאגות. מקווה שאצא היום לאיזה אזור ירוק. מקווה להצליח לשמור על עצמי, כי לעתים מבקשת שיצילו אותי ממני. בזהירות, עדינות ובצניעות, סוריקטה
הי סוריקטה, מדהימה שאת עם רגישותך לאנשים השקופים וליצורים הנזקקים. וכאן חוזרים לסוג של שגרה. אודי