פרידות..נו אז חשבתי.

המטפלת שלי תמיד אמרה שהיא כאן, אמרה גם כשנפרדנו, משפט שלה "הדלת שלי תמיד פתוחה" אז לא נכון!!!! אוףףףףף. היו לי כמה פרידות ממנה ידעתי שבעת צרה אוכל לפנות אליה וכך גם קרה! נפרדנו ולאחר תקופה אימי נפטרה, אני קבעתי פגישה והתחרפנתי..חטפתי היפומניה והיא הייתה איתי וליוותה וחזרתי לטיפול. זהו! המשוואה הזו תגמר. כי אם היא יותר לא תקבל מטופלים זה אומר שאין קליניקה, אין חדר! אין מקום למפגש ואין מקום לכלום. זה נשמע סופי...אף פעם לא היה נשמע כל כך סופי כמו עכשיו. זה כאילו היא "מתה" לא תהיה יותר קיימת בשבילי. ברור לי אודי שיש את העכשיו, שאנצור כל רגע, שאצטרך לשאת אותה בליבי ומשהו ממנה ישאר בי. ובכל זאת זה לא זה!! איך איך אפתח איתה מה מפריע לי? איך אשתף רגיל כשאדע שהיא יכולה כל רגע להודיע מהיום עוד x זמן נפרד...לא יודעת. ומה נמאס לה לטפל?? נהייתי מעמסה והיא שחוקה מהמקצוע? גם לה מגיע להיות בפנסיה ברור..אבל עצוב לי.

הי מיכל, המשפט 'אני תמיד כאן בשבילך אינו מדויק' בעיניי. אף פעם לא. למרות שמובן מה הכוונה. יש הורים שאומרים זאת לצאצאיהם וזה אכן נשמע מרגש ומפעים ומרחיב את הלב ולכאורה מפחית את החרדה, אבל לעולם אינו מדויק. ולא נכון, לדעתי, להיות תלוי בזה מידי. הייתי מנסחת - ככל שאוכל והמצב יאפשר. יש הורים מאד טובים שמזדקנים ומאבדים יכולת. הם מילאו את תפקידם החשוב והעיקרי בעבר. אתן שתי נשים נפרדות. והפעם יש לכך משמעות כואבת עוד יותר. והנפרדוּת - תמיד יש את הזולת ואפילו צרכיה הבסיסיים. כשהיא עסוקה בהם, היא עסוקה בעיקר בעצמה וטוב מאד שכך. משאלת ההתמזגות קיימת גם אצלי, מאידך מימוש שלה הוא הרסני עבורי. ברמת הרס החיים. נראה לי ששנים חלפו עד שהבנתי את העניין לעומק. עדיפה אמת, כואבת ככל שתהייה ולא אשליה. יכולה להתחבר לחוויה בפרידה שזרקו אותי או הפנו לי את הגב. גם, למשל, בתקופה כזו בה אני מסיימת פרק זמן של עבודה עם משפחה ותינוק. בסך הכל הם ממשיכים הלאה. ההיגיון יודע לדקלם. אבל אני, החלומות והרגשות מדברים הרבה. העיפו אותי, אני גרועה, לא צריך אותי, מגיע לי לשבת בין סורגים ולרעוב ולחטוף מכות ולהיבעט ולזרוק אותי לפח. מאד יכולה להזדהות עם ההרגשה שלך. היא גם עוזרת לי להתבונן ממעוף הלוויין. אני גם מהמטופלים האלה שלא מוכנים לסיים טיפול רשמית. זה מעביר אותי על דעתי. ואפילו ששנים נפגשנו ולא עשינו איזו עבודה רגשית עמוקה, הפגישה עצמה היא בערך המקום היחידי שלי לדבר ולשתף בחומרים לא נעימים פנימיים, וגם אחרים נעימים יותר. אני אדם מאד שותק. הכתיבה פה בפורום, אפילו המענה אליך כרגע מאד תורמים לי. לפחות הרגשתי כרגע. גם זה לא יהיה לעד. הסופיות אמיתית ומעצבנת לפעמים. לפעמים יש דברים שאנחנו כן כמהים שיחלפו כבר וקורה שהם מסתיימים. ואז יש ריקנות. דבר מוכר, גם אם נוראי לנו, חלף. אז רגע מה נעשה עם המקום הפנוי. חפרתי, סוריקטה

לא יודעת מה לכתוב לך..תודה על שאת כאן, משתפת.