הי לכם אודי וכולכם אנשים יקרים

הי לכם, הגבתי לך מיכל מתיישהו על הודעתך לגבי ירידה מהארץ. אני אוהבת את מה שכתבתי שנובע מהבטן, מהלב ומהראש שלי.. לא קיבלתי תגובה וזה חסר לי ולכן החלטתי להעתיק ,להנכיח ולשלוח לכם.. למה יש לי צורך בתגובות להודעה הזו ? אין לי תשובה.. אולי יש בי רצון שעוד ועוד ועוד אנשים יראו את הטוב ובעזרת האנרגיה שמוזרמת לוורידים ולעורקים בעזרת ההסתכלות על הטוב והאופטימיות נוכל גם לשנות את הטעון שיפור.. אולי.. זו תקווה? אז מפה אני שולחת את מה שהעתקתי : אני מרגישה כל כך ,כל כך נטועה למקום הזה.. המדינה שלנו אולי מטורפת ? מופרעת? הגיעה למחוזות פסיכיים אבל.. אני כל כך אוהבת את הארץ הזו, את הנקודה הקטנטונת הזו שבקושי מצליחים לסמן על המפה... אוהבת את הריחות שמשתנים עם העונות המתחלפות. אוהבת את ריחות ההדרים באביב, אוהבת את שטיח עלי הדולב על המדרכה, אוהבת את ריח המצות לפני פסח, אוהבת את המכלול האנושי שקיים פה על המגזרים, מגדרים,דתות, צבעים שונים, החדש עם הישן, הייטק עם אברהם אבינו שהלך בבאר שבע, קופאית בסופר שרוטנת ברוסית לצד הגבעטרון ששירתם היא אינפוזיית חיים בשבילי עם ריח החציר, הדשא וחדר הילדים של הקיבוץ. יהודים עם טליתות ביום הכיפורים בתפילת כל נדרי ונעילה לצד נזירות ופעמוני כנסייה . אוהבת את הקירות הספוגים בדמעות וזיעה לצד גורדי השחקים.. אוהבת מאוד מאוד מאוד את המקום הזה שנולדתי בו ושאמא שלי עלתה אליו כילדה, נישקה את אפר הארץ כשירדה מהאונייה שאספה אותה מגיא צלמוות ,ילדה שעברה את מוראות השואה. שלכם, במבי

הי במבי, אמי שורדת שואה, ומהצד של אבא אנחנו דורות רבים בארץ. אישית, כמו שהבנת, אני מנסה לייצר פה נקודות טוב, איים של אור. בצמחיה ובבעלי חיים. יש כאן, כבכל מקום, אנשים עם קווי אופי או תפיסות שאני פחות מחבבת. הם חלק שעבורי נכון לשמור מהם מרחק. אבל תחושתי היא, שהאיזון השתבש עד למידה שכבר לא ניתן להתרחק מספיק, המעשים והדיבורים האיומים חודרים ודוחקים מאד. אשאר פה ולו רק משום שכאן אני מכירה ואיני יודעת להיות במקום אחר, שאגב, יש בו טרדות אחרות, חדשות ועוד פחות מוכרות. וגם תחושת זרות ואי שייכות קיצונית יותר. אז אשאר כאן, עם הפגמים הרבים, כמוני, וזהותי שלי על הטרגדיות שלה. סוריקטה