בעלי מעדיף לרדת מהארץ,או שלא ממש יודע. אני לא...

אני אדם מרצה. אז זהו שכבר לא! וזה קשה. ומה פתאום לרדת?? כי נמאס..וצריך שקט נפשי שאין פה. הכל מובן. וכן צריך גננות בחו"ל(לא אספר פה לאן)מהבחינה הזו לא כל כך בעיה ויש לו שם עבודה ומחכים לו שם בכייף...אז מה הבעיה? שלושה חיילים פה!!! להשאיר להם את הבית ככה? הם יסתדר...פחח הצעיר כשחוזר נושםםםם בית, אוכל, כביסה ועוד...ולהשאיר פה את אבא שעוזרת לו ואת הוריו שעוזר להם..נכון יש גם אחים... ולא לרדת לתמיד הוא אומר..לנסות שנה, שנתיים..לא יודעת. לא. גם לי קשה פה.פעם עוד יכולתי לומר קצת מה דעתי על המצב. היום מפחדת לדבר, פוליטיקה הופכת לויכוחי סרק. לא יורדים..מה פתאום?? הורינו נלחמו לחיות פה. עברו שואה הוריהם..כאילו מה??? הוצאתי קיטור. מה דעתכם? הנה מצטרפת לצרחה של סוריקטה..צרחהההההההה

וואוו מיכלי... נשמע.. נשמע..?? וואוו... מה אגיד לך? לא יודעת מה להגיד לך אבלכן אני יכולה לומר לך שאני מרגישה כל כך ,כל כך נטועה למקום הזה.. המדינה שלנו אולי מטורפת ? מופרעת? הגיעה למחוזות פסיכיים אבל.. אני כל כך אוהבת את הארץ הזו, את הנקודה הקטנטונת הזו שבקושי מצליחים לסמן על המפה... אוהבת את הריחות שמשתנים עם העונות המתחלפות. אוהבת את ריחות ההדרים באביב, אוהבת את שטיח עלי הדולב על המדרכה, אוהבת את ריח המצות לפני פסח, אוהבת את המכלול האנושי שקיים פה על המגזרים, מגדרים,דתות, צבעים שונים, החדש עם הישן, הייטק עם אברהם אבינו שהלך בבאר שבע, קופאית בסופר שרוטנת ברוסית לצד הגבעטרון ששירתם היא אינפוזיית חיים בשבילי עם ריח החציר, הדשא וחדר הילדים של הקיבוץ. יהודים עם טליתות ביום הכיפורים בתפילת כל נדרי ונעילה לצד נזירות ופעמוני כנסייה . אוהבת את הקירות הספוגים בדמעות וזיעה לצד גורדי השחקים.. אוהבת מאוד מאוד מאוד את המקום הזה שנולדתי בו ושאמא שלי עלתה אליו כילדה, נישקה את אפר הארץ כשירדה מהאונייה שאספה אותה מגיא צלמוות ,ילדה שעברה את מוראות השואה. וואוו מיכלי... איתך, במבי