זוכרים את המשאלה שלי משבוע שעבר?

... אז עכשיו היא יותר. הצרחה. אבל אין מי שיראה או ישמע. מניחה שאולי יעברו כאן בשבוע הבא. להתראות, סוריקטה

סוריקטה מתוקה, אני שומעת את הצרחה, אודי שומע את הצרחה, מיכלי שומעת את הצרחה, חטולית שומעת את הצרחה, גם את ,סוריקטה, שומעת את הצרחה, גם השחפים הלבנים שחגים מעלייך רואים אותך בכאבך, שומעים את זעקתך. גם גלי הים רואים אותך סוריקטה, רואים ילדה קטנה עזובה על חוף הים, מערסלים, ממיסים אבני כאב.. איתך, במבי

במבי צודקת.שומעים היטב. חיבוק כזה שמתאים ומחזק שרואה אותך!

הי חברות ואודי, ניסיתי לשלוח אתמול תגובה, לדעתי לא נקלטה במערכת והעמוד נתקע. כתבתי תודות לבמבי ולחטולית. המשכתי לרשום שכאבי הנפש היו עזים כל כך עד כדי ששכחתי מכאבי הגוף הכרוניים ומשך כמה ימי סופ"ש די התרחקתי מאנשים ומפגשים. רציתי לומר תודה על מי שראתה בעדינות, ראייה כזאת שלא גורמת לתחושה שמערטלים אותך, או מציצים לך. והכי תודה למי שמקבלת אותי כמו שאני, ולא מנסה לשנות אותי כך שיתאים למשאלותיה שלה. עוד יום, ואין לי חשק ללכת לעבודה, לא כל שכן בימים הלוהטים האלה. תרתי. עומס יתר לכולנו. סוריקטה

במבי היקרה, את, נו, את משוררת :-) לא סתם שאת כוכבת בסדנה. תודה, סוריקטה