במבי כתבתי לך למטה, העתקתי לכאן -

במבי, הי. תקשיבי. את יודעת - בתקופה של הטילים מהחותים ומעזה אכן נשארתי בבית. וגם בתחילת ההפגזות מאיראן. ואז באו שכנים ואמרו לי - בואנה, איפה את. הטילים מאיראן זה לא דלדלה. והשכנים, ורק בזכות השכנים, שאולי דרכם האמנתי לרגע למישהו אכפת, הבנתי היכן יש מקלטים, שבכל השנים שאני מתגוררת כאן, לא ידעתי על קיומם. ובשבילם - הלכתי. רצתי. עשינו ספרינטים ביחד באמצע הלילה. חווייה שיתופית מרנינה. קומי טראגי. עכשיו תקשיבי - לא מתים כל כך מהר. האפשרות 'רק' להיפצע או להישאר באפור גדולה יותר, וזה הכי מבאס. גם נשארת בחיים וגם חטפת. ואולי לכן כן שווה להגן על עצמך. לרצות למות זה מובן, אבל, שוב, לא מתים כל כך מהר. גם ניסיונות אובדניים לא תמיד עובדים (כמו למשל אצל אבא שלי). ואז הוא יצא (במילותיו) - שמוק. בקיצור - אמורים לקחת בחשבון בכל תרחיש שהוא שלא תהיה הצלחה או שתהיה הצלחה חלקית, וגם בכישלון יש מצב למצוא הצלחות קטנות. אז היי, במבי - לא כדאי להיות מעצבנת, זה גם נטל על אחרים. רדי למקלט בפעם הבאה. כי לנו, לי, כן אכפת ממך. ולעשות את זה לילדים - כפי שאבא שלנו עשה לנו כי הרגיש מיותר ולא שווה - זה נורא בעיניי. איתך, ממש, סוריקטה

את יודעת מה ? בכלל לא חשבתי במובן שהלכת אליו.. איכשהו אני חיה בעולם עם תחושת אשמה תמידית.. כאילו אפילו על זה שאני נושמת פה בעולם.. יחד עם זאת אני מאוד אוהבת את החיים!!! מאוד אוהבת את החיים וממש לא בא לי למות ואני גם מאוד מאוד שמחה שאני בחיים. כן.. בן זוגי נפטר ובחוויה שלי, נח.. פשוט נח.. לפעמים אני מתגעגעת אליו ורוצה לנוח לצידו.. מה עוד ששני ילדי כבר אפשר לומר עצמאיים כך שבחוויה שלי לא אזיק למישהו אם יקרה משהו.. כן אנשים יצטערו אבל במובן של המחויבויות שלי אני כבר מעט משוחררת ולכן כתבתי על זמן האזעקות עם איראן שבחרתי להישאר בביתי ולא לרדת למקלט. אני ממש לא רוצה למות ולא רק זה אני מאוד מאוד אוהבת את החיים ואוהבת את השירים שנצבעים מאצבעותי כמו רפרוף של מכחול עם עם צבעים וגוונים שונים. תודה לך סוריקטה על היותך!!! שלך, במבי

הי במבי, מניחה שאת יודעת שההרגשה שעצם קיומי תופס מקום וזה מידי מוכרת מאש ואולי לאחרונה גם מתעצמת. לאחרונה אפילו הצטמצמתי במימדים. אבל לא אוכל למחוק אף פעם את העובדה שנוצרתי וכן חייתי. אחת מהסיבות שאין לי דור המשך היא האימה שפוגעיי ימשיכו לפגוע בצאצאיי, או ימציאו סיפורים ויפרידו ביננו. 'הם' היו מסוגלים. האנשים כבר מתו ואני עדיין באותה אימה. אנחנו פינינו כמה דירות לא שלנו בהן גרו אנשים שעברו לעולם הבא בשנים האחרונות - אמא, אבא, החבר של אמא. זה נורא עבורי. אבא גר בבית חד קומתי ללא שום מרחב מוגן והוא נשאר בבית. וגם היו איומי ההתאבדות - לא כיפית הדאגה. אבא היה אומר על עצמו בעיקר בפניי שהוא סמרטוט משומש ולא שווה. ואני הייתי חוזרת ואומרת שהוא מאד שימושי. אז מספרת קצת גם מהכיוון השני. אני גם לא מצליחה להרגיש קרבה כזאת בטיפול, אולי בגלל שרגשות כאלה מסכנים אותי. לא יודעת. אולי מחשש שיקנאו. תהיי פה אם תרצי. את מוסיפה הרבה נשימה. איתך, סוריקטה.