לא הספקתי

הי כולם, לא הספקתי היא תחושה שמאפיינת עוד יותר את הזמן האחרון. פעילה כל היום, על הרגליים שעות ארוכות, בסוג של עשייה מתמדת, אולי לא יעילה, איני יודעת, אבל התחושה היא שלא הספקתי. שיש עוד המון משימות גדולות לפניי ובעצם אין סגירה. סגירה למנוחה. אולי מעין עצבנות פנימית. החוצה עדיין אני נחווית, כך מבינה, כמאד רגועה, מלאת חיים ואנרגיות. אנשים מקנאים. המטפל עבר לחו"ל כפי שסיפרתי. מעציב, היות שזו תוצאה של הקלקול שאנחנו מרגישים שחל במדינה. ואני נשארת כאן. הצוות של האחיין שלי שוב נפגע. זה אחד הנוראיים. אז יוצאת כרגע לאיזו משימה שנדחתה ולא רק בגלל טילי איראן, אלא כי 'לא היה לי חשק'. ואולי מנסה לעשות סדר במקום שעד כדי כך בלגנו והרסו וסך הכל אני קטנה והמשימות ענקיות עליי. לתקן את אמא. ואודי היקר, ברקע, כמובן, נשמעות מילותך. תודות, סוריקטה