RE: החלק סוריקטה יפה שלי

לא הבנתי למה את מתכוונת ב"מקבצת נדבות " מקלט למקלט אכן בעלי החיים מסכנים בזמנים שכאלה ואת נהדרת ורחמנית שלא מפסיקה לטפל בהם ישר כוח יקירתי ימים לא פשוטים בכלל חטולית

הי חטולית מתוקה, אני מרגישה, כפי שמכירים, שאין לי מקום בשום מקום, גם בביתי שלי (מה שמתעצם בחוויה של פשיזם), וגם מהמקלטים אני מגורשת. אני לא, אבל היו כמה וכמה סיפורים שרצו בתקשורת על אירועים כאלה. ודי שאמרו לי שכדאי לי ללכת למקלט אחר. אז גיוונתי. לא תפסתי מקום במקלט מסוים, וגם באלו שכן, ישבתי מכווצת בפינה. גם לקח זמן עד שהתחלתי ללכת למקלטים. בהתחלה, כן, גם מול הטילים של איראן, נשארתי מכונסת בבית המאד פגיע שלי. תרתי. ולכן, והיות שלנו, בבניין הישן, אין שום מרחב מוגן אני רצה למקלטים ציבוריים שגם הקרוב שבהם אינו ממש קרוב. באמצע הלילה ובקושי שינה כמו כולנו. וגם הלכתי 'לישון' לבושה בשכבת תחתונות ועם נעליים והיו קומבינות להתרחץ ולא חפפתי ראש. מאד שיחזר לי את ימי פעם. זה המקבצת נדבות - אסור להיות במקלט, לא שלי ולא כל שכן של מישהו אחר, אז נכנסת בגניבה ובצמצום. סוריקטה

קראתי את מילותייך וממש 'ראיתי' ויזואלית אותך, מכונסת בפינה בכדי לא לתפוס מקום.. כאילו משתדלת אפילו לא לנשום בכדי לא לקחת איזה משהו.. 'ראיתי' אותך עם שכבות לבוש 'הבית החיצוני 'על הגוף.. 'ראיתי' אותך מתקלחת מהר ואפילו לא חופפת את הראש בכדי שאם תהיה אזעקה לא תיתפסי במצב של אי יכולת לפקוח עיניים בגלל הסבון שחודר לעיניים.. וואוו סוריקטה.. האמת היא שאפילו הזדהיתי איתך במובנים רבים עם במבי הקטנה.. היום תודה לאל באזעקות נשארתי בפיג'מה, כן התקלחתי מהר אבל בכלל לא יצאתי החוצה. אין לי ממד בדירה אבל כן יש מקלט לבניין אבל העדפתי להישאר ולא לרדת.. למה? האמת היא שהתשובה קצת מזעזעת.. בגלל שבן זוגי נפטר לפני שנה וחצי מסרטן לבלב אז כאילו אמרתי לעצמי מה כבר יכול להיות? שני ילדי תודה לאל כבר עצמאים, לא זקוקים לי מאוד. בן זוגי נח לו מנוחת עולמים.. מקסימום אצטרף אליו.. וזהו לעכשיו וטוב שהאזעקות והסבב עם איראן הסתיים לפי שעה.. מקווה מאוד שגם בעזה כבר יסיימו כבר ויחזירו את החטופים ואולי נוכל כבר לעשות איזהו סגירה מסוימת לפצע הפתוח הזה.. ?

במבי, הי. תקשיבי. את יודעת - בתקופה של הטילים מהחותים ומעזה אכן נשארתי בבית. וגם בתחילת ההפגזות מאיראן. ואז באו שכנים ואמרו לי - בואנה, איפה את. הטילים מאיראן זה לא דלדלה. והשכנים, ורק בזכות השכנים, שאולי דרכם האמנתי לרגע למישהו אכפת, הבנתי היכן יש מקלטים, שבכל השנים שאני מתגוררת כאן, לא ידעתי על קיומם. ובשבילם - הלכתי. רצתי. עשינו ספרינטים ביחד באמצע הלילה. חווייה שיתופית מרנינה. קומי טראגי. עכשיו תקשיבי - לא מתים כל כך מהר. האפשרות 'רק' להיפצע או להישאר באפור גדולה יותר, וזה הכי מבאס. גם נשארת בחיים וגם חטפת. ואולי לכן כן שווה להגן על עצמך. לרצות למות זה מובן, אבל, שוב, לא מתים כל כך מהר. גם ניסיונות אובדניים לא תמיד עובדים (כמו למשל אצל אבא שלי). ואז הוא יצא (במילותיו) - שמוק. בקיצור - אמורים לקחת בחשבון בכל תרחיש שהוא שלא תהיה הצלחה או שתהיה הצלחה חלקית, וגם בכישלון יש מצב למצוא הצלחות קטנות. אז היי, במבי - לא כדאי להיות מעצבנת, זה גם נטל על אחרים. רדי למקלט בפעם הבאה. כי לנו, לי, כן אכפת ממך. ולעשות את זה לילדים - כפי שאבא שלנו עשה לנו כי הרגיש מיותר ולא שווה - זה נורא בעיניי. איתך, ממש, סוריקטה