אז יהיה כבר ראשון

ומי יודע מה יתחולל עד אז... הי אנשים, הודעה נוספת. סורי. סיפרתי כבר שיש לוחמים במשפחה. קרביים. עכשיו. ואנחנו מדאגה קיצונית לדאגה. חרדה וגם זעף על השימוש שנעשה בצעירים הטובים האלה. וחוצמזה - עלתה בי המחשבה שההורים כבר עברו לעולם הבא זה מכבר, המטפל בחו"ל ו... מרגישה שעכשיו אני יתומה לגמרי הלב נחנק מעצבות. מי שרוצה להיות בקשר איתי הם טפילים וקרציות. הלך העור. הכאב של ההרס והאימה שפה מעבר לגבולות ההכלה. המטפל אמר לי בזמנו שייתכן שמה שהצליח להחזיק חטופים ששבו חיים הוא החלק שבאמת חיכה להם מאד והיה להם חיק לשוב אליו, אף שנראה שחלקים אחרים ויתרו עליהם. מיאו אמרה לי החתולה באוזן. נכון שאני היתולית? ליל מנוחה, סוריקטה