אביב ואורה אתן פשוט מקסימות

קראתי דברים שכתבתן לאחרים.הרגישות והתמיכה שלכן עשו לי כיף. מתוך הדברים יכולתי לחוש בטיפות חמלתכן נוטפות גם עלי. נורא מעניין אותי לדעת עליכן יותר.אני אספר על עצמי בתקווה שתספרו לי על עצמכן. אני נשואה אמא לשני בנות ,אני עובדת בתחום של שרטוט ותכנון מכונות. אוהבת לקרוא המון. אני בטיפול כבר שנתיים אני לא יודעת איך זה אצל אחרים אבל בשבילי הטיפול הוא המתנה הטובה ביותר שיכולתי לתת לעצמי. אני רוצה להתוודות שנורא קשה לי ליצור קשרים עם אנשים כי כל החיים הייתי די לבד. לבד זה אומר בתוך עצמי בלי לתת לאף אחד להכנס ממש פנימה. היום וגם זה בעיקבות הטיפול אני יודעת שהחומות שלי נפלו כבר ואני בראשיתה של דרך חדשה .אשמח מאוד אם תהיו חלק ממנה...

תודה תודה גם את מקסימה רמאית קטנה אביב אכן מקסימה בתמיכה שהיא נותנת, לי אין סבלנות לכולם אני בת 26, רווקה (כרגע חזרתי מדייט) קוראת המון גם בימים אלו אני מובטלת וזה מדכא אותי עד עפר חוץ מזה אני די אופטימית קוסמית כמו שראית בהתכתבות שלנו טיפול ומודעות אכן פותחים דלת לחיים חדשים אישית יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה (וגם לאביב) כל שכניראה אצלנו הדלת פתוחה ואנחנו מנסות לפתוח כל הזמן עוד דלתות ועוד חלונות ולהתאוורר וללמוד ולהראות לאנשים אחרים את הדלתות שלהם ואולי למצוא חדרים משותפים אני שמחה שהתחלת בדרך חדשה שאלה: מה היה השינוי שחל אחרי ההתכתבות שלנו שאלה 2: (לא חייבת לענות כלל) איך השינויים שאת עוברת משפיעים על יחסייך עם בעלך. והסיסמא הקבועה שלי לילה טוב

היי עגל הזהב, בוקר טוב.. אני אשמח לשתף אותך בסיפור שלי.. אני אכתוב את זה כאן בקצרה כי זה די הרבה, אבל מה שמעניין אותך מהכל פשוט תשאלי ואני ארחיב, כל מה שאת רוצה בלי לחשוב פעמיים, ואני אשמח לענות.. אז ככה.. אני בת 30 יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה אבל הרבה שנים אני כבר לא בתחום. עברתי הסבה לתכנות מחשבים ובזה אני עוסקת. מה אני עושה כאן בפורום ? בעיקרון אני נלחמת בהפרעות אכילה. עד גיל 22 הייתי ילדה ובחורה שמנה (80 קילו על 1.60), במהלך התואר הראשון שלי פיתחתי מודעות לגוף ולשומן ורזיתי בדיאטה נורמלית 30 קילו בפיקוח דיאטנית. אחר כך התחילו הבעיות. אבי חלה במחלה קשה, היה צריך לעבור ניתוח מסובך, ואני התדרדרתי לאנורקסיה שלא היתה אף פעם מאובחנת. אחרי שהמצב של אבי השתפר מעט, האנורקסיה חלפה מאליה, ואני התאזנתי חזרה על המשקל התקין שלי של אחרי הדיאטה והמשכתי לשמור עליו. כמה שנים אחר כך המצב של אבא התדרדר והוא היה צריך עוד ניתוח, ואז נפלתי לבולמיה, למעגל של אכילה בבולמוסים בכמויות אדירות והקאות מיד לאחר מכן. ככל שהמחלה של אבא התדרדרה, הכמויות שאכלתי והקאתי גדלו ומספר הפעמים שעשיתי את זה עלה. לפני 9 חודשים וקצת אבא נפטר מהמחלה שלו, ובערך חודש אחרי זה הגעתי לתחתיתו של הבור השחור, הייתי כבר במצב של ייאוש טוטאלי מהבולמיה, מההתמודדות עם המוות, מהמצב שלי, לא האמנתי שאני יכולה לצאת מזה, הרמתי ידיים ורציתי למות ולהצטרף לאבא. במהלך התקופה של המחלה של אבא הייתי בטיפול פסיכולוגי לא מוצלח, וננטשתי בפגישה שמיד לאחר השבעה של אבא על ידי הפסיכולוגית, בטענות שאני מקרה אבוד, שאי אפשר לעזור לי, ושחבל על הזמן. חודש אחרי המוות של אבא, כשכבר לא יכולתי להפסיק לאכול ולהקיא ולבכות, והתקפות הפחד והחרדה היו בלתי נסבלים, השארתי הודעה כאן בפורום וטלי המדהימה והמקסימה הרימה את הכפפה, שמעה את קריאות ההצילו שלי, ושלחה לי את ידה. דרכה מצאתי את המטפלת שעזרה לי לצאת מהמצב שבו נמצאתי. בהתחלה היה לה קשה, נלחמתי בה ונאבקתי בה מתוך תחושת ייאוש וסופניות, מתוך הרגשה שאני באמת מקרה אבוד, ששום דבר כבר לא יעזור לי, שאני פשוט אוכל ואקיא עד שאני פשוט אתאבד. ידעתי שזה לא בסדר, אבל לא היה לי כוחות להילחם בזה. ביקשתי ממנה לעזוב אותי וללכת, אמרתי לה שחבל על הזמן שלה, וחבל על הכוחות שתשרוף עליי. אבל המטפלת שלי לא ויתרה והמשיכה להילחם עלי ובשבילי עד שלפני 4 חודשים ושבוע בדיוק, 127 ימים, התחייבתי אליה ולטיפול, והחלטתי שאני מפסיקה קודם כל עם מעגל האכילה - הקאה, ואחר כך מתחילה לעבוד על עצמי. ואכן - התחלתי לעבוד ולטפל, ואכן 127 ימים (4 חודשים ושבוע) כבר לא הקאתי, ואני מתכוונת להמשיך גם לעבוד על הדברים וגם לא להקיא. אם הטיפול הוא המתנה הכי טובה שקיבלת, בשבילי הטיפול זה משהו שבפירוש נתן לי במתנה את החיים בחזרה, שגרם לי לצאת ממצב של אובדנות, ייאוש, חוסר תקוה, ויתור, נסיגה והרמת ידיים, ולהתחיל לחיות ולהגיע למצב שבו אני היום. אבל בעצם זה לא הטיפול.. זו אך ורק המטפלת המדהימה שלי. הכוחות שלה והיכולות שלה לסחוב אותי על כפיה, בכוחותיה הבלתי נדלים, לא לוותר, לא להרים ידיים, לא לתת לי לברוח ממנה ומהטיפול ומההתמודדות, להבטיח לי שוב ושוב שהיא לא תשאיר אותי לבד ולא תנטוש אותי במצבים קשים, ובכלל.. אני מאמינה מאוד גדולה בטיפול היום, וזה לא משהו שהיה קל להשיג לאור העובדה שהיה לי טיפול באמת לא מוצלח שבו כל הזמן התדרדרתי, ושגם נזרקתי ממנו במצב הכי קשה שנמצאתי בו בחיים שלי, וזה שוב לא הטיפול, אלא המטפלת המיוחדת מאוד מאוד שלי שעומדת מאחוריו. זהו, זה היה ארוך בסוף, אבל אם יש לך מתוך כל הדברים האלו, משהו שמעניין אותך, ושאת רוצה לדעת עליו יותר ושאני אפרט, אז באמת.. רק תשאלי. שלך אביב.

לפי עצתך ,אכן קראתי את סיפורך .... לא קל מה שעברת..... היית מאוד קשורה לאביך? הערצת אותו? איפה אימך בכל הסיפור???? ואני גאה בדרך שאת מתמודדת !!!!!! האם היום את יכולה לאמר בבטחה שאת מאושרת??? שטוב לך בחיים??? האם את נשואה?? האם יש לך ילדים??? מעניין לדעת איך את מרגישה עם הפתיחות מול הסביבה הקרובה אלייך, האם גם אותם כולם את משתפת במחשבותייך או שפשוט בפורמים כאשר לא כולם מכירים אותך ממש , קל לך יותר הסביבה האנשים שמסביבנו , נח להם יותר לברוח ולהתחמק מאנשים עם בעיות, לצערי לפעמים אפילו מביטים עם אצבע מאשימה ומרכלים בצורה לא נעימה,מעדיפים לחמוק . לי משום מה קשה לסמוך על אנשים לא יודעת, אני די חשדנית וזה לא טוב אני יודעת האם את ואורה ואנגל מכירות באופן אישי זו את זו או רק דרך הפורום? איפה למדת פסיכולגיה? לי תמיד אמרו שהמקצוע הזה מאוד מתאים לי כי אני טובה מאוד בלהקשיב ואוהבת מאוד לעזור ,וגם כי קשה לי להיות רעה (אם כי לפעמים צריך) ...אבל פחדתי ללמוד אותו..... האם המקצוע שלמדת לא עוזר לך בבעיותיך האישיות? ואני חייבת לציין שהחום , האנושיות שלך והאכפתיות ראויים לציון את פשוט מקסימה!!! ולא אני לא משתמשת ב אי סי קיו.