כל כך רע לי...

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

26/06/2001 | 19:16 | מאת: אורית ארנון

אני כל כך מדוכאת - לפעמים זה מתבטא באדישות מסוימת, אפטיות, ולפעמים בעצבות נוראית ובמתח נפשי. פשוט רע לי בלי אמא שלי. אני כל כך מתגעגעת אליה וכבר עברו שבעה חודשים. אני מרגישה שהתחלתי להתאבל בקיצוניות כזו רק לפני חודשיים בערך וזה קשה מנשוא. אני לא מוצאת את עצמי, לא נהנית מכלום, כל הזמן חושבת עליה ועל הריקנות הזו שנפערה בתוכי. אני לוקחת תרופות נוגדות דכאון (חצי וחצי כדור סרוקסט ליום) וזה אמנם עוזר מעט אך לא מספיק. החשש הגדול ביותר שלי הוא שהתחושה הזו לעולם לא תעבור לי ושלעולם לא אוכל להנות שוב מדברים.

26/06/2001 | 19:47 | מאת: אביטל

הי אורית אני אביטל וגם אני מתמודדת אם דיכאון אבל אני יודעת שהוא יכול לעבור כי היו לי תקופות קשות ופחות טובות שהתגברתי אליהם ואני יודעת שהפחד הכי גדול הוא שהתחושה הקשה לא תעבור זה לפעמים מה שהכי שובר אנשים וגורם להם להתאבד שהם חושבים שהתחושה הקשה לא תעבור אבל אני יכולה להגיד לך שמיניסיון לי היה יותר קשה ועכשיו הוקל לי ואני חשה יותר טוב עדיין סובלת מדיכאון מסוים שאני הולכת לנצח בעזרת עבודה חדשה שאני הולכת להתחיל עבודה בחברת הרבלייף שנותנת לי תחושה מאוד טובה של כוח ועצמאות ואותה אני מציעה לכל מי שמתקשה או זקוק לעזרה היא פשוט ממש מחזקת ואני יודעת שברגע שאני אתחיל והיו טלפונים ואנשים מעוניינים אני אחוש טוב יותר , הסיפוק שבלעזור לאחרים הוא ענק , כמובן שיש גם ספקות האם זה יילך האם אני אצליח וכו אבל ברגע שמתחילים ומצליחים לעזור לאנשים אחרים ושומעים את התודה מהם זה ממש מחזק אביטל

26/06/2001 | 22:18 | מאת: האלמונית

הי אורית. לפעמים בא לי לכרוך את זרועותי סביב לך ולהגיד לך זה יעבור. כל כך הרבה פעמים אומרים לי- יש זמן, התחושות לא יהיו כל כך צורבות. קשה לי להאמין והנה אני מוצאת את עצמי אומרת לך" זה יעבור" זה לא יהיה כל כך קשה. אני ממליצה לך על ספר שקראתי שנקרא אבדן השפעותיו וההתמודדות עמו של תמר גרנות. זה עוזר לי לדעת שיש עוד כאלה שמרגישים כמוני... הנה ציטוט מתוך הספר, עמ'13: " אנשים, העוברים את תהליך האבדן בצורה קשה, מרגישים פעמים רבות שהם משתגעים, מאבדים שליטה במצבם; אין הם מבינים מה קורה להם וואינם יודעים מה לצפות מהמחר. ההרגשה הכללית היא השקרקע משמטת מתחת לרגליהם, שהם חיים בעולם אחר, לא מוכר, קשה ולעתים גם מפחיד. לפתע הם אינם מכירים את עצמם: חיי המשפחה התערערו, תחושתם בעבודהשונה וגם קשריהם עם החברה אינם כתמול שלשום. לא ברור כיצד ואם רוצים להמשיך. " אני אתך, האלמונית [email protected] כמובן בעברית...

29/06/2001 | 15:01 | מאת: תצ

וןוןע

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית