ימים אפורים בתוך כל השמש...

ושוב נעלמתי לי לכמה ימים , ואולי גם לא רק במובן המטאפורי הזה... אני קצת מודאגת מעצמי, אבל מצד שני לא נוקטת בשום צעד. מנסה להתעלם, אבל יש דברים שלא נותנים - כאבי בטן, רעב, כאב ראש. רוצה להרגיש יותר טוב, רוצה להיות טיפה יותר מעוגלת, אבל מצד שני פוחדת בטירוף, שוב... יש לי רק את ארוחת הערב הנכספת, לה אני מחכה במשך כל היום, מנסה לדחות אותה כמה שיותר, מצמצמת אותה, זורקת קצת פה ושם, חוטפת עוד משהו קטן ואז לישון. גועל נפש. פתאטי, אבל מה לעשות - אלו הם חיי. כל כך קשה לי להודות בזה, במנהגיי הנתעבים. עושה טעות ועוד טעות. ממשיכה בדרך למטה עם ראש למעלה. בסוף הצוואר שלי יקרע :-) מנסה לשמוח, להנות, לעשות דברים, כי אני באמת רוצה, אבל הגוף לא תמיד נותן. אפילו מקירבה גופנית אני נמנעת לפעמים, במודע או בתת מודע. שלא ירגיש את העצמות הבולטות. בולטות פחות, בולטות יותר. מה זה כבר משנה לעזאזל. רוצה להיות קצת יותר מלאה בשבילו, אבל בשבילי אני פשוט לא מוכנה. בשבילו, בשביל אבא שלי וזהו. אולי לפעמים גם קצת בשבילי, אבל רק כשאני לבד, לא כשמישהו רואה אותי. אני שוב חושבת שאם אתחיל במקום חדש אוכל לשבור את הרגליי. להתחיל לאכול בעבודה, ליד אנשים. אנשים חדשים שלא הכירו אותי מקודם, אבל אני כבר יודעת שזה שקר אחד גדול. זה סתם נותן לי מן תקווה כזו. - הנה, יכול להיות יותר טוב. ונכון, יכול להיות יותר טוב, החיים שלי לא צריכים להיות כאלה. מגיע לי (מנסה להפנים), אבל אני לא מסוגלת. לא רוצה? אולי.... מוכנה אפילו להתאשפז, אבל זה לא שאני במצב כל כך גרוע (לא נראה לי) וזה גם לא התקופה ואני חושבת שגם לא הגיל, אפילו שאולי אנשים יגידו שהגיל לא משנה, ותמיד מגיע לי לקבל טיפול, אבל איפשהו אני מרגישה קצת "זקנה" בשביל המחלה. ממש מנוסה :-) והפסיכולוגית... עוזרת, לפעמים יותר, לפעמים פחות, עוזרת בנפש, אבל לא בגוף. אני לא יודעת למה בכלל אני כותבת את כל זה. אולי כי אני רעבה עכשיו, פשוטו כמשמעו, וכל זה פשוט מציף אותי. רוצה ללכת ולאכול, מפטנזת על מטעמים פשוטים ביותר, אבל.... שוב קפה וסיגריה? כנראה שכן. אני עוד אשוב, ובטח במצב רוח טוב יותר, ואז אצטער על כל מה ששפכתי כאן :-) בי בינתיים וערב טוב לכולם

התגעגעתי גם אלייך חיבוק יעזור?

כרגע נראה לי שכל דבר יכול לעזור :-) תודה! אני אחבק אותך בחזרה עם כל העצמות שלי :-)

הי ללה........ מה דעתך להתחיל בקטן? לא בארוחות שחיתות מפתות. להתחיל במנות קטנות , לתת לעצמך ולגוף להתרגל למצב החדש. לא להעמס אבל גם לא להכנע. את לא יכולה לזלזל בדרך שעשית. היא צריכה להיות מקור הכוח, האמונה כי מגיע לך לחיות , לחיות כאדם בריא. תכיני לעצמך שקית פירות , גבינה רזה וקרקרים. כל שעה תאכלי משהו קטן, תתרגלי, התאבון יבוא לבד. תנסי להירגע, לא לתת ללחץ ולפחד לשתק את הוושט ואותך. תשבי או תעמדי, תעצמי עיניים, תנשמי עמוק מספר נשימות, תדמייני לעצמך שאת אוכלת ונהנת, והצבע חוזר ללחייך, כאילו דמיון מודרך.......תראי תמונות אולי זה יקל. וכמובן תוציאי את הלבטים, כאן, עם הפסיכולוגית. זה רק מוכיח שאת מתמודדת עם הפחד וזה צעד מאוד משמעותי ביציאה לחיים עצמאים, ולא בצל האנורקסיה. בהצלחה.........."והעיקר לא לפחד כלל.........." כי הפחד משתק, עוצר........... שרון

היי ללה, נכון, עכשיו זה לא נשמע טוב, אבל כבר היה טוב יותר ויכול להיות.. לא לוותר.. לא להרים ידיים.. לא להתייאש.. להמשיך להילחם גם עם רק העצמות נשארו שם כרגע להאבק.. אין בדברים האלה זקנה מדי, תופתעי כמה עוד "זקנות מדי" כמוך יש.. ואל תעשי את זה בשביל אף אחד אחר, לא בשביל אבא, לא בשביל החבר, לא בשביל החברים, רק בשביל ע-צ-מ-ך, אחרת זה לא יעבוד. מה שעושים בשביל אחרים תלוי בהם ולא בך, אם תעשי את זה בשביל עצמך, תדעי שאת אוכלת בשביל עצמך וחיה בשביל עצמך, ואז יהיה לך שווה להילחם.. ואז תהיה לך שליטה על הדברים.. הבטחתי להיות כאן להדליק את הנר, ואני מדליקה.. הבטחתי להיות כאן בימים של חושך ולהזכיר את הטובים יותר של האור, ואני מזכירה.. אל תשכחי את הימים הטובים שבאים, אל תשכחי שמכל משבר שלא משנה עד כמה גרוע הוא נראה אפשר לצאת, ואל תשכחי שאני פה עם המון כוחות לתת לך וחיבוק חזק לעבור איתך את הימים הקשים האלו.. אל תישברי לי.. לא עכשיו.. אל תוותרי ואל תיכנעי ליאוש.. את יכולה קצת לנוח, קצת להרפות, לוותר לגל הקשה שתוקף אותך, אבל כשהוא עובר להתחיל לבנות את מה שקצת התפרק, לחזור לאכול לאט ובהדרגה, עשית את זה בעבר ותמיד תמיד תוכלי לעשות את זה שוב.. אני פה לעזר עם שתי ידיים מושטות לעברך.. חיבוק חזק, שלך אביב.

איך זה עוזר שאתן כאן, ברגעים הקשים, אפילו שלפעמים אני מרגישה כמו נטל, אבל אני יודעת שאין לי סיבה. אם לא הייתן רוצות ולא הייתן מתכוונות לא הייתן כותבות לי. כן, אני יודעת שהיה יותר טוב, אבל פתאום זה נראה במרחקי שנות אור. הימים בהם הייתי כן משתדלת, מביאה לי את הקרקרים, סלט, מתמידה. והנה, זה התפוגג לאיטו. בהתחלה הלכו הקרקרים, אח"כ הסלט ואח"כ התפוח. ופתאום לא יכולה להחזיר. כל יום מתכננת לי בראש איך אני הולכת וקונה לי משהו, אפילו לבד, אבל גם הלבד זה קשה. מצחיק, בדיוק דיברתי עם פסיכולוגית שלי, על כמה קשה לי לפעמים לעשות משהו בשביל ההנאה הפרטית שלי. יש לנו כאן בית קפה באיזור שמכינים את האייס קפה הכי טעים בעולם, ובכל פעם שאני רוצה לקנות לי אותו, אני מחפשת למי לקנות עוד. שאני לא אשתה אותו לבד. לא להרגיש "חזירה". מן איסור על ההנאה הזאת. ולמה בעצם? מצד אחד יש מן פחד שההנאה תחלוף אם אתמיד בה הרבה ומצד שני, וזו נראית לי הסיבה, פחד מהנאה. אני מרשה לעצמי להנות מדברים לא בריאים - התעמלות, ארוחות קלות, שתיה, עישון, אבל משהו בריא יותר, "משמין" יותר, מספק יותר - כמה כוח נדרש לי לכך. אני בטוחה שיהיו אנשים שיצחקו על זה - כולו אייס קפה, וזה פשוט יכול לגרום לי לבכי, החוסר יכולת שלי לעשות משהו כל כך קטן בשביל עצמי. אני הולכת הביתה עכשיו, לעשות טוב לבטן שלי, שצועקת "הצילו". קיבלתי קצת כוחות מכן, אבל לצערי אני ממש לא יכולה להבטיח לעצמי שמחר לא יהיה בדיוק אותו היום. מה אני צריכה כדי להוציא אותי מזה? כדי קצת להוציא אותי מזה... אולי אמונה בעצמי. אני מרגישה כרגע צורך למישהו לדבר איתו, במילים. ועד כמה שזה לא עוזר לשפוך את הלב ככה, אחרי שמכבים את המחשב הבדידות הזאת חודרת בחזרה. וגם הפחד. פשוט לפעמים אני לא מוצאת למי להגיד את כל זה, ולכן אני כאן :-) זהו, עוד רגע ואתחיל לבכות, אז כדאי שאזוז. אבלע את זה שוב... לא מוצאת ברירה אחרת, לא רוצה להכנע. אוהבת אותכן ושוב תודה על זה שאתן כאן! תודה על החיבוקים ועל האהבה.