יום שלישי

הי אודי. תודה. ... ואנחנו כבר מדברים על האחרי עבור האחיינים (לפחות שניים מהם) שנחשפו לתרחישי המלחמה ולגופות במצב כזה או אחר, של חברים ו/או מחבלים ועל הטיפול הנפשי שהם, האחיינים (בתקווה שיסכימו) מתוכננים לעבור. אלה מצבים שפוסט טראומה צפויה מאד להתפרץ. ולא הם בלבד. אתמול פגשתי את אחיי, הורי האחיינים, לא נשאר הרבה מהם ועדיין הם, אנחנו, מתפקדים בעולם. כמה נורא. בחורים צעירים. בני עשרים. ומה שהם חוו וראו. החזק מעמד גם אתה. סוריקטה

באמת עצוב יקרה... גם במשפחה של בעלי יש חייל שעבר הרבה. פעם הוא היה שמח, מתקשר לסבתא שלו כל שישי לאחל לה שבת שלום, ואחרי שהתגייס לצבא, סבתא שלו העידה שתוך 3 חודשים היא ראתה בו שינוי. עכשיו אחרי שהשתחרר (לפני חודש בערך), הוא כל הזמן לבד, בצד... לא שמח, כבר לא מתקשר הרבה לסבתא ושומעים נימת עצב בקול שלו.. ממש קשה, ילדים צעירים כאלו עוברים סיוט בל יתואר.

הי ברבורית, עצוב מאד לשמוע על הבחור. חיבוקים. הלוואי שניתן יהיה לסייע לו. וגם לסבתא. במשפחה שלנו, דורות המשך לשואה וגנטיקה, יש נטייה לשחק אותה חזקים וכל יכולים. האחיינים שלי, שחוו מה שאין לתאר, עדיין מראים קשיחות וחדורי מטרה. סוג של פחות נותנים תוקף למה שעברו. הדחקה או הכחשה וכדומה. גם חבריהם, שנפצעו ממש, רק בקטע של לחזור וללחום באויב. אנחנו כן דואגים באשר לתגובות הנפשיות כעת ובהמשך. ההורים, עם כל הגאווה, גם איכשהו מקווים שהילדים יהיו שלמים, אך פסולי לחימה... סוריקטה