אבל - האם אני נורמלית?

שלום ד"ר אבני. הייתי רוצה לשמוע ממך על אבל - אייך אני יכולה לדעת אם אני נורמלית או שהתחושה של הכאב תמשך עוד הרבה הרבה זמן? בעלי נפטר מסרטן לפני חודשיים , לאחר מחלה של שנה. ויש לנו תינוק. (9ח'). תודה מראש, האלמונית

לאלמונית שלום, אני לא ד"ר אבני, אבל לדעתי את נורמלית. אל תשכחי שעברו רק חודשיים מאז המקרה ושיש לך תינוק. עדי

אלמונית יקרה, תודה על התגובהץ אבל הוא דבר מאוד אינדיבידואלי. אני לא חושבת שניתן להתגבר על מות אדם יקר תוך חודשיים ובטח לא על בעל. אני מסתכלת על אמא שלי. סבתי נפטרה לפני שנה, ועדיין מאוד קשה לה. זו פרידה ארוכה מאדם אהוב ורק הגיוני שתחושי כך. ולכן את נורמלית לחלוטין. שרה

אלמונית שלום אבל נמשך שנה ולמעשה כל החיים חודשיים , בודאי בנסיבות שאת מתארת נשמע לי זמן מועט איני יודע לאיזה תמיכה את זוכה ועוד פרטים רבים ואולי כדאי שתמצאי מישהו להעזר בו בודאי כדאי אם את סובלת מהפרעה קשה בשינה, אכילה, תפקוד, בכי רב רוב שעות היום או קושי לטפל בתנוק אשמח לעמוד לרשותך אם תרצי לשאול עוד עמי

אלמונית יקרה. שוב תודה על תגובתך אלי למטה. חודשיים זה מעט מאוד זמן, וברור שאת באבל ושהכאב חד ונורא. זה לחלוטין נורמאלי. אני מקווה שיש לך מי שעוזר ותומך בך. אני ממליצה בחום על טיפול פסיכולוגי- כך יהיה מישהו "לבכות על כתפו", מישהו שיעזור לך לעבד את האבל ולהתמודד עם הקשיים, ומישהו שידריך אותך איך לעזור לילדיך להתמודד עם יתמותם. אני ממש מקווה שכך או כך את לא לבד עם כל הקשיים הללו, וליבי איתך. סינדרלה

שלום אלמונית! ראשית - קבלי את תחומי על מות בעלך. שנית - ד"ר אבני וכל מי שענה לך כאן כבר אמר כל מה שאפשר לומר בנושא. ובכל זאת, כמי שנמצאת עכשיו בעיצומ של תהליך אבל - אני מרגישה צורך להוסיף כמה מלים משלי: לכאורה - המצב שלי יותר קל. אני איבדתי את אבי, שאמנם כבר לא היה צעיר - בן 88 (אני מבינה שבעלך היה צעיר), וגם חלף קצת יותר זמן מאשר אצלך - אצלי זה כבר שלושה וחצי חודשים. ובכל זאת - קשה, קשה, קשה! יש ימים שבהם כבר נדמה לך שאת מתאוששת, ואז פתאום שוב בא יום עצוב ביותר. פתאום עוברים במקומות שמזכירים את האדם האהוב שנפטר, נתקלים בתמונה שלו, סתם נזכרים בדברים משותפים שהיו לכם - והצלקת שכביכול הגלידה שוב "מדממת", כמו שנוהג להתבטא אחד מידידי. ואז את מרגישה שאת דורכת במקום, ואולי אפילו נסוגה, ושנכון לעכשיו אולי כבר היית צריכה להתגבר. אז אני אומרת לך באחריות (וגם שמעתי חוות דעת של אנשי מקצוע בנושא) - כל התחושות האלה הן נורמליות לחלוטין, אפילו הטלת הספק בשפיותך היא נורמלית, היא מן הסתם חלק בלתי נפרד מהתהליך. אז כמו שכבר כתבו לך כאן - קחי את הזמן שלך, תמצאי כתף לבכות עליה - איש מקצוע, חברים טובים שאפשר לסמוך עליהם, וכמובן הפורום הזה שהוא באמת נפלא! כל טוב ושלא תדעי יותר צער! אחת

תודה כולם. זה מעניין אבל אני צריכה לשמוע לפעמים את הדברים מאנשים חיצוניים. הסביבה הקרובה שלי לא יודעת אייך אני מרגישה. נדמה לי שאני מהמשפחה שלי שדר של תמשיכי לתפקד, הכל יהיה בסדר....בהתחלה ניסיתי לפעול לפי השדר הזה אבל עכשיו משום מה יותר קשה לי. יכול להיות שאני באמת נכנסת לתוך התהליך של האבל ולא מנסה לעקוף אותו. בפני המשפחה אם כן - איני יכולה להיות גלויה ולבכות להם מבלי שהם יכנסו לפניקה. בבית- לתינוק לא מגיע אמא דכאונית. מסקנה- טוב שיש פורום. תודה על האוזן.האלמונית