בעקבות הפיגועים

הפסיכיאטר שלי אומר לי שאני בוחרת להיכנס למקומות "קשים" שאחרים לא בוחרים. זו היתה תשובתו לכששאלתי אותו למה לעזאזל כשהיה פיגוע כל כך קשה בדולפינריום, התחלתי ממש לראות את כל המראות ולנסות מ-מ-ש לחוש את המראה הנוראי - ידיים, רגליים, חלקי גופות פזורים לכל עבר. ממש חלקת לבנון- שדה קרב. וכל הגופות הן של י-ל-ד-י-ם. א ל ו ה י ם. אי אפשר לדמיין את התחושה שהרגשתי. אולי, זה היה העצב הכי עמוק שהרגשתי. תחושה עמוקה עד בלתי ניתנת להסבר של טרגדיה. ולעומת זאת, חברים מהלימודים, לא חושבים על זה. עברו לסדר היום, אמנם הם היו המומים כשזה קרה ואולי גם קצת אחרי, אבל באמת עברו לסדר היום ואפילו לא הבינו אותי. "מה הקטע שלך?" הם שאלו. ולא ידעתי לענות. אני היחידה שהרגישה כך??

מיכל, התגובה של כל אחד לפיגועים ובכלל לכל מה שקורה בארץ מאוד איניוידואלית. חוסר התגובה של חברייך באה לדעתי ממקוםפ של הדחקהץ אני לדוגמא מתמודדת עם הכל בהדחקה. הכל עובר מעלי. אחרי הפיגוע שהיה בערב שבועות בירושלים הלכתי לקניון, כאילו כלום לא קרה. אני לא אומרת שזה טוב. אולי באמת עדיף להתמודד עם המצב. אני כרגע לא יכולה לפנות מקום לדאגות האלה אז מקווה שתצליח להתמודד אם הכל כמה שיותר טוב, אובהת, שרה

היי מיכל, גם אני לקחתי מאוד קשה את הפיגוע, וכתבתי לך גם קצת למעלה עליו, הוא באמת היה אחד מרגעי ההשברות שלי.. אצלי באופן אישי הוא גם התקשר להרבה דברים וחויות פרטיות וקשות שעברתי. אני מצרפת לך כאן את הקישור, ואם תקראי את הדברים שכתבתי שם, תראי שאת לא לבד, קודם כל, ואחר תוכלי למצוא דוגמא להשתפכות שלי, מכל הלב, לקריסה, להתמוטטות, ולהתרסקות.. העץ מתחבר בהדרגה ככל שמתחוורת גודל הזוועה ואם תעברי את כל השלבים תוכלי גם לראות שיר שכתבתי מתוך הכאב הפרטי והאישי שלי, ואולי זה מה שחיפשת כשביקשת השתפכות.. בכל מקרה אם לא, באמת, תבהירי למה התכונת ואני אשמח.. http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=117249&t=117249 שלך אביב.

שלום מיכל, רק רציתי לומר שאני בשדיוק כמוך לקחתי את הפיגוע מאוד קשה. בכלל כל פיגוע או אסון שקורה אני מתיחסת אליו בכבדות , ובוכה. בפיגוע בדולפינריום לא יכלתי להירגע כמה ימים, וכל פעם שראיתי חדשות התחלתי לבכות. אולי התגובה שלי או שלך קצת חזקות יותר משל רוב האנשים, אבל אני באמת חושבת שזה מביע אך ורק על רגישות יתר ולא יותר מזה. כמובן שהרגישות הזו מעצבנת לפעמים, אבל לפעמים היא גם חיובית. מי יתן שלא נדע יותר אסונות בארצנו הקטנה יום טוב קרין

מיכל יקרה, גם אני מרגישה כך. אני גם חושבת על חברה שלי שזיהתה את חברה שלה שנהרגה שם ונאלצה לטפל באחרים. עדי